Search

"לא תיארתי לעצמי שדבר כזה יכול לקרות שוב": ניצולי שואה חולקים את חוויותיהם ב-7 באוקטובר

(Datilin) – שמונים וארבע שנים לאחר שדב גולבוביץ' נמלט מפולין עם משפחתו ימים לפני פלישת גרמניה, ניצול השואה מצא את עצמו שוב בפני פלישה כאשר מחבלי חמאס הסתערו על קיבוצו נירים ב-7 באוקטובר.

במשך 12 שעות נלכד גולבוביץ' עם בנו, גדעון, בחדר הכספת שלו. בנו עיצב מתקן עץ בסיסי כדי לאבטח את הדלת, שאין לה מנעול. חמישה בני אדם מהקיבוץ נרצחו וחמישה נחטפו, מתוכם שניים נותרו בני ערובה בעזה. צבי סולו הוא ניצול שואה נוסף ששרד את הפיגוע בנירים.

בשבועות שאחרי ה-7 באוקטובר, גולבוביץ' היה נושא לדיווחים מרובים בחדשות, כולל CNN, שקישרו תמיד את הישרדותו ב-7 באוקטובר לחוויותיו בשואה. אחרים שחוו זוועות באותו יום – שבו נהרגו 1,200 ישראלים וכ-250 נלקחו כבני ערובה – ערכו השוואות דומות.

עם זאת, לגולבוביץ' יש הסתייגויות משמעותיות מיצירת קשר כזה, ואומר שהוא מפחית את זיכרון השואה כאירוע יחיד בהיסטוריה.

"תמיד הרגשתי שאנחנו לא צריכים לערבב בין השניים", אמר לסוכנות הטלגרפית היהודית. "למרות שזה כמובן היה אכזרי, ברברי ומזעזע, (7 באוקטובר) היה מתקפת טרור של יום אחד".

דב גולבוביץ', בתמונה כאן עם בתו, שרד את גטו בודפשט ואת התקפת חמאס ב-7 באוקטובר על קיבוצו נירים. (באדיבות גולבוביץ')

גולבוביץ' הוא אחד מכמה ניצולי שואה שנקלעו לקטל ב-7 באוקטובר. כל הקשישים – הניצולים הצעירים ביותר הם בשנות ה-70 המאוחרות לחייהם – הם אומרים שיש להם פרספקטיבה חשובה לחלוק, אם כי לא כולם מאמינים אותו הדבר דברים.

חיים רענן, שבילדותו שרד את גטו בודפשט, אינו מסתייג מלכנות את הטבח ב-7 באוקטובר "שואה שנייה".

מייסד קיבוץ בארי, אחד מיישובי עוטף עזה שנפגעו בצורה הקשה ביותר ב-7 באוקטובר, אמר רענן שזה "מזל טהור" שהוא ובני משפחתו שרדו. יותר מ-100 תושבי בארי מתו באותו יום.

"מעולם לא חשבתי שכניצול שואה, אצטרך להתחבא שוב על חיי", אמר רענן באירוע ביום שלישי במעונו של שגריר האיחוד האירופי בישראל דימיטר צנצ'ב לציון יום השואה הבינלאומי.

"הייתי המום לראות ששמונה עשורים לאחר השואה, סמל המגן דוד צויר שוב על בתי יהודים בכל רחבי אירופה וארצות הברית כדי לכוון ולהפחיד אותם בתוך הטבח ההרסני ב-7 באוקטובר", אמר. הכוונה לכתובות גרפיטי שנמצאו בערים מסוימות שבמקרים מסוימים ייחסו הרשויות לתועמלנים רוסים.

"זה מהדהד את הרדיפה האנטישמית שסבלתי בילדותי", אמר רענן. "לא תיארתי לעצמי שדבר כזה יכול לקרות שוב".

(ל"ר, יושב) אהרון פצ'ירקובסקי, חיים רענן ומנחם הברמן, כולם ניצולי שואה, מצטלמים עם ארז קגנוביץ, צלם פרויקט "אנשי השואה", בתל אביב, 23.1.2024. (אפי יוספי)

רענן קרא לדיפלומטים האירופים שנכחו לעשות יותר כדי להילחם באנטישמיות. במסגרת האירוע הושק גם מיצב חדש של תערוכת הצילומים "אנשי השואה", בה מופיע רענן.

ארז קגנוביץ, הצלם מאחורי הפרויקט, אמר כי המשתתפים באירוע "נדהמו" כשרענן סיפר על סיפורי ההישרדות שלו.

"כמה סבל יכול אדם אחד לעבור באחד במהלך החיים?" קגנוביץ אמר ל-Datilin. "הקשבה לו גרמה לי להבין שכשאנחנו אומרים לעולם אל שוב, זה חייב להיות בעל משמעות."

ניצול השואה גידון לב, בן 88, זכה לתהילה במהלך COVID-19 כשהפך לכוכב ב-TikTok. הוא השיק את החשבון שלו, שצבר למעלה מ-460,000 עוקבים ומיליוני לייקים, יחד עם שותפתו לחיים ג'ולי גריי במאמץ להילחם בדיסאינפורמציה על השואה ולקדם את ספרו. שלוש שנים לאחר מכן לב סגר את החשבון, כשהוא מציין הטרדות אנטישמיות בעקבות ה-7 באוקטובר וחוסר הרצון של ענקית המדיה החברתית לנקוט בפעולה.

"לפני המלחמה קיבלנו שנאה אנטישמית מנאצים מגוונים. הו, כמה אני מייחל לימים ההם. זה היה קל להפריך ולחלוק על זה", אמר גריי ל-Datilin. אבל אחרי ה-7 באוקטובר, "התפנית הגאות הייתה פתאומית ועוצמתית", אמרה.

"אותם צעירים שעקבו אחר גידון ועודדו על חינוך השואה שלו ומסרים של סובלנות וחשיבה ביקורתית התחילו לקרוא לו תומך ברצח עם ואפילו 'רוצח תינוקות'", אמר גריי.

"שנינו הרגשנו מובסים לחלוטין. ראינו שהרבה יוצרים יהודים ב-TikTok עמדו מול ההתעללות הזו והדביקו אותה, אבל עבורנו, החיים בישראל, מתמודדים עם ההלם של כל זה, והצפירות והריצה למקלט שלנו, זה היה יותר מדי." היא אמרה. "זה לא היה הדבר הכי גרוע שקרה, 7 באוקטובר היה הדבר הכי גרוע שקרה, אבל זה ממש כאב. כל העבודה שעשינו נראתה חסרת משמעות".

אילון מאסק מדבר עם ניצול השואה גידון לוי באושוויץ בפולין, 22 בינואר 2024. (באדיבות ג'ולי גריי)

ביום רביעי לב וגריי חזרו מטיול בפולין, שם ליווה את איל המיליארדר אילון מאסק והפרשן האמריקני השמרני בן שפירו בביקור במחנה ההשמדה אושוויץ.

לאחר הביקור מאסק טען שאילו היו מדיה חברתית בתקופת השואה, זה לא היה מתרחש לעולם. כמו TikTok, גם פלטפורמת המדיה החברתית של מאסק, X, ספגה אש על כך שלא עשתה מספיק כדי להילחם באנטישמיות.

מאסק "נראה לי כנער מסוכן", אמר גריי, "שיכור מכוח. הוא מהסוג של 'לשרוף הכל'". בזמן שהיה קשוב באושוויץ, "מברך את גידון בנימוס ומקשיב לו – בערך", ההרצאה שלו לאחר מכן, שבה תיאר את עצמו כ"יהודי בשאיפה", הייתה אכזבה מוחצת וחשפה "אמיתי". נתק", אמרה והוסיפה, זה היה "כמו להזמין מצית לכנס כיבוי אש".

לאחר 7 באוקטובר, גריי רצה לצאת באחת מטיסות הפינוי לאזרחים אמריקאים. אבל לב, שבנו ונכדו שירתו במילואים, התעקשו להישאר. "אני לא ארוץ שוב," אמר לב לגריי.

הפעם הראשונה שבה ניצלו חייה של מירה טלאייבסקי הייתה ב-29 בספטמבר 1941, כשהיא עוד לא הייתה בת שנתיים. אמה של מירה נמלטה איתה מביתם בגטו קייב לילה לפני שהצטוו יהודים בצעדת מוות לבייבן יאר.

הפעם השנייה אירעה ב-8 באוקטובר 2023, כאשר ביתו של טלאייבסקי באשקלון ספג פגיעה ישירה מרקטה של ​​חמאס. טלאייבסקי שרדה בנס את מתקפת הרקטה אך סבלה חתכים ברסיסים בפניה וכוויות על גופה משריפה שפרצה בבית לאחר הפגיעה. ביתה וכל רכושה נהרסו כליל.

"בזקנותי אני לא נשאר בלי כלום ואני צריך להתחיל מחדש", אמר טלאייבסקי.

טלאייבסקי, בת 85, הייתה צעירה מכדי לזכור את הלילה שבו התרחקה מציפורני הנאצים, אבל אמרה שבמהלך השנים אמה חשפה בפניה כל פרט. כאשר רוכזו יהודי קייב להעברתם לגטו, נצטוו השומרים האוקראינים לאסוף את כל חפצי הערך שלהם. אמה, אישה משכילה שידעה גרמנית, קיבלה הוראה לתעד כל פריט שנלקח.

שמאלה; הצלם ארז קגנוביץ בעבודה על פרויקט "בני האדם של השואה" שלו. (באדיבות ארז קגנוביץ); מימין: דיוקנו של מיכאל סידקו, הניצול האחרון מהטבח בבייבן יאר, מוקף בכדורים. (ארז קגנוביץ)

אמה בנתה קרבה עם שומר שהיא ראתה כשהוא מכניס לעצמו בחשאי כמה תכשיטים. מאוחר יותר הזהיר אותה השומר שהגרמנים באים בבוקר להרוג את כולם בגטו ובאותו לילה עזר לאמו של טלאייבסקי להימלט ברכבת משא. "אני זוכרת רק את תחושת הרעב והקור המתמדת מאותן שנים. הילדות שלי נלקחה ממני, אבל לפחות נשארתי בחיים", אמר טלאייבסקי.

82 שנה לאחר מכן, טלאייבסקי טיפסה לאמבטיה כששמעה את צפירת הרקטה. זה נראה כמו המקום הבטוח ביותר להיות בו בדירתה, שהיתה ישנה וללא חדר בטוח. פיצוץ עז ריסק את ביתה וטלאייבסקי איבד את הכרתו. בסופו של דבר היא חולצה מההריסות על ידי שכניה. האירוע הותיר אותה עם סיוטים מתמשכים וללא גבות, לדבריה.

שלושה חודשים לאחר מכן, טלאייבסקי עדיין מחכה לשיפוץ דירתה. בינתיים הממשלה העבירה אותה לדירה חדשה יותר בעיר. טלאייבסקי מזכה את הארגון הבינלאומי של נוצרים ויהודים בהיותו הארגון הראשון שהגיע לאחר הפיגוע, וסיפק לטלאייבסקי תמיכה חומרית ורגשית. "כאישה מאמינה, זה מאוד מרגש לשמוע שיש הרבה נוצרים בארצות הברית שאכפת להם ממני".

גם גולבוביץ' מתגורר במגורים זמניים – בית אבות סמוך לעיר החוף נתניה, יחד עם כמה משאר תושבי נירים המפונים. לדבריו, הוא לגמרי מתכוון לחזור ולגור בנירים בהקדם האפשרי.

"אחזור לביתי שבו אני גר 70 שנה ואעזור בשיקומו", אמר. "כל הקיבוצים ההרוסים יקומו מחדש ויפרחו שוב, כי הנחישות והרוח בישראל חזקים".

דילוג לתוכן