Search
חמישה דברים שאסור לשאול יהודי צבעוני

כאשר חגים יהודיים יכולים להיראות כמו יותר מדי, ויצירת משמעות מוקדם מדי

הסיפור הזה פורסם במקור ב-My Jewish Learning.

(Datilin) – השיער של הבן שלי סורר מהרגיל, אם כי זה אופייני לתקופה זו של השנה. במשפחתנו אנו נוהגים לא להסתפר בעומר, 49 הימים שבין פסח לשבועות.

מתייחסים לעומר כשעת אבל – תחילה מציינת את מותם של אלפים רבים של יהודים במרד בר כוכבא ובמגיפה שלאחר מכן בשנת 132 לספירה, ומאוחר יותר מקבל משמעות בתור התקופה בשנה שבה יהודים אשכנזים חוו לעתים קרובות פוגרומים.

בעוד כמה שבועות נקבל דחיה – פיקניק, אולי תספורת – ביום ה-33 לספירה, המכונה ל"ג בעומר (שחל השנה ב-26 במאי). ואנחנו יודעים שנסיים את התקופה הזאת קצת יותר משבועיים אחרי זה בחגיגת שבועות, כי לא רק שרדנו טבח ומגפה, אלא קיבלנו את התורה והיו לנו יבול של שפע במשך אלפי שנים.

השבוע, אני מוצא את הלב שלי מרופט כמו הזקנים הפרועים שאני רואה ברכבת התחתית של ברוקלין, כי אנחנו לא רק באמצע העומר, אלא גם בדיוק סימנו שלישיית "יומים" – יום השואה (יום השואה), יום הזיכרון (יום הזיכרון הישראלי) ויום העצמאות (יום העצמאות של ישראל).

ב "זכור: היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי", יוסף חיים ירושלמי מכנה את מצוות החגים שלנו פעולות של "זכירה פולחנית", שיטה שבה נשמר הזיכרון הקולקטיבי היהודי באמצעות טקסים, טקסים ומנהגים ליטורגיים ולא רק תיעוד היסטורי. אנחנו לא שומעים רק על יציאת מצרים, אנחנו טועמים אותה כשאוכלים מצה ומי מלח בסדר פסח. אנחנו שרים וחוגגים כדי לחגוג את השחרור שלנו, ואנו דואגים למדוכאים כי אנחנו יודעים מה זה אומר להיות משועבד. וכן, הבדיחה הישנה על חגים יהודיים טיפוסיים (מיוחסת לאלן קינג) מגבשת את הטקסים האופייניים שלנו בתמציתיות: "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בוא נאכל".

השנה, התהליך הזה עמוס יותר מרובם. עברו רק שבעה חודשים מאז מעשי הטבח ב-7 באוקטובר, ואנחנו עדיין שקועים במלחמה אכזרית. כיצד נוכל לעסוק בפעולות של זכירה טקסית כאשר אנו חיים בין "הם ניסו להרוג אותנו" ו"הצלחנו?"

תהליכי האבל והזיכרון שלנו יכולים לספק כמה הנחיות. כשאדם קרוב נפטר, אנחנו יושבים שבעה, שבעה ימים בבית, שבהם הקהילה שלנו מבטיחה שלא נתאבל לבד. חברים מספקים אוכל ונחמה, מקשיבים כשאנחנו חולקים ביטויים גולמיים של אובדן וזיכרון. אנחנו לא מוכנים ליצור משמעות. זה מוקדם מדי עם האובדנים הטריים והטראומה המתמשכת שלנו.

במקום זאת, אנו מתאספים, חולקים סיפורים ותומכים באלה שנמצאים במעמקי האבל, ומחכים ביחד לזמן שבו אולי נתחיל ליצור משמעות. שיתוף זה הוא תחילתו של תהליך נרטיבי שבמהלכו זיכרונות הופכים לסיפורים, שבסופו של דבר נצרבים למורשת כאשר הם מניעים את מעשינו.

אבי ז"ל שיתף בסיפור נוקב מתקופה מאתגרת אחרת בתולדותינו: שמחת תורה במלחמת יום הכיפורים של 1973. עם צללים נמשכים ברחבי תל אביב לקראת התקפות אוויר, לכל שכן היה הפסד להתאבל, שבעה להשתתף בו. בתוך האבל הכבד ומציאות המלחמה בכל מקום, הוא שמע לפתע קולות של שירה. המון רקד עם תורה ברחובות תל אביב החילונית. הם הכריזו, "אם אנחנו לא יכולים לרקוד ברחובות עם התורה, אז מה הטעם להילחם בכלל?"

הם ידעו שהלכות ישיבה שבעה מושהות לשבת, ומסתיימות לקראת המועדים. והיו בעקבות משנתו של רב נחמן מברסלב, שאמר שאסור להתייאש. כל עוד אנו נושאים תורה קדימה, כל עוד אנו מושיטים יד ומבקשים לשקף את אור ה', אנו ניגשים למקור של תקווה. כאבות קדמונים לעתיד, וצאצאי אברהם ושרה, אנו מגלמים רוח בלתי ניתנת לשליטה המאשרת את החיים גם בזמנים האפלים ביותר.

מה אם היינו יכולים, אפילו עכשיו בצער טרי, עדיין לעמוד בייאושנו בזיכרון של גאולת העבר? מה אם הטקסים שלנו השנה יכלו לשקף לא רק את צערם של אלה שאיבדנו, אלא גם את רוחנו הבלתי ניתנת לשליטה, ותקווה עיקשת לשלום וביטחון? מה אם נאפשר לעצמנו בשבוע הזה לקבל באמת את מתנת התורה לתת לנו כוח ותקווה?

כשהשיער צומח ודמעות זולגות בתקופת העומר הזו, אנו מוסיפים סיפורים חדשים של צער קולקטיבי ואישי. מתישהו יהיו הצער הנוכחיים שלנו זיכרונות, השזורים בשטיח הגורל המשותף שלנו, שבו שוב ושוב אנו "זורעים בדמעות וקוצרים בשמחה", כדברי מזמור המזמור. בעודנו סופרים לאחור לשבועות, אנו מזכירים שבדיוק כפי שעמדנו יחד בסיני, נתכנס שוב בחגיגת התורה וההתחדשות שהיא מבטיחה.

הוא מנכ"ל אתרא: המרכז לחדשנות רבנית.

דילוג לתוכן