“אל הארץ” – אורן ברט מחפש את המשמעות הארצישראלית הטמונה בפרשה ואת הקשר העמוק, המיוחד והמהותי של התורה לעם ולארץ: פרשת יתרו – על משפט ותורה על שרים ועל ממשל.


אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם׃

פרשת יתרו עוסקת בשני נושאים מרתקים ועמוקים העוסקים שניהם במהות קיומו של עם ישראל, מתן התורה ובניית מערכת המשפט והממשל הישראלית.  הנושא הראשון הוא הממשל הישראלי,  בתחילת הפרשה מקים משה על פי עצתו של חותנו את תשתית הממשל הישראלי, וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם”. יתרו שהגיע עם ציפורה ובניה בכדי להביע את התרשמותו ממהלך שחרורו של עם ישראל ממצרים מתרגש ו“נַעֲשָׂה בְשָׂרוֹ חִדּוּדִין חִדּוּדִין” ושומע על  “כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ “ ועל כך ש “וַיַּצִּלֵם ה'”.

אלו הם רגעי הנחת הראשונים של עם ישראל במהלך גאולתו, לראשונה אין אף אחד הרודף אחריהם הם שבעים ממן, רוויים ממי מעיין שנבקע רק עבורם והם מסתגלים לחיי שגרה וריבונות עברית מתחדשת. יתרו המדינאי המנוסה בהנהגה, [הוא הלא כֹהֵן מִדְיָן” כפי שפירש ה”מזרחי” (רבי אליהו מזרחי הרא”ם; 1435–1526, היה פוסק הלכה, איש מדע, סופר קומנטר ומדינאי יהודי-טורקי. רבה הראשי של יהדות האימפריה העות’מאנית ומנהיגה, ראש ישיבה ואחד משלושת פרשניו העיקריים של פירוש רש”י לתורה) שהיה כומר שלהם שכולם נכנעים תתתיו”] הוא מתבונן על חיי הריבונות המתחדשת הללו ורואה את משה יושב “לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב.” הוא מביע תמיהה באוזני חתנו משה “מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב” שאלתו הראשונה של יתרו איננה על המעמסה המשפטית שנוצרת כתוצאה מכך שמשה משרת את הציבור לבדו [שאלה זו תשאל על ידו בהמשך] שאלתו, כך ניתן להבין על פי התשובה שנותן משה היא כפשוטה: “מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם”. יתרו תמהה על עצם ההתנהלות הריבונית הזו, מהו הדבר הזה אשר בשמו “כָל הָעָם” מגיע אליך ?! משה עונה לחותנו, “כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים.” וגם “כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו“. בתשובתו המחולקת לשני פסוקים מציג משה למעשה ליתרו את תפישת הריבונות והעצמאות הישראלית על בוריה. מהותה של הברית בין בורא העולם לעם ישראל עם העבדים המתהווה כעת מחדש היא לייצר עבור עם ישראל מהות לאומית מלאה החולשת על כל קיומו. מהות המושתת על “חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו”, ומחברת אותם בחיבור ממשי לחיי היום יום וחיי השעה של כל פרט ופרט בעם הזה. כל העם אומר משה ליתרו,  זקוק לשמוע את מאמר האל וחוקיו כדי להתנהל בחייו הלאומיים, זוהי החירות שלנו.

על-כך עונה יתרו, בהצעה חדשנית ומרתקת. “וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.”. למעשה מציע יתרו למשה להוריד את התורה אל העם ולקרב את  “חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו” אל הישראלי הפשוט באוהלודרך מסלול ממשלי ירא אלוהים וראוי, שיוכל לקרב את דרכי החיים הללו אל כל אחד ואחד מבני עם ישראל המתהווה. וראוי להעמיק בדרכי הממשל אותם מציע יתרו למשה, ולבחון מקרוב את שיטת הממשל המוצעת בה משולבים נבחרים מתוך העם בתהליך השיפוט וקבלת ההחלטות הלאומיות. ואם ירצה ה’ נעשה זאת לכשנעסוק בפרשת שופטים, בתפקידים השונים  ובהיררכיה ביניהם בתוך מערכת השלטון הישראלי בארץ ישראל. אך לעניינינו חשוב להביט רק בסיכום עצתו של יתרו “ אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם”.”  לראשונה מאז יצאו בני ישראל ממצרים, וכחלק מתהליך התגבשותם לעם, אנו מזהים מהלך שהוא לאומי ממש ולשם חוזקו ועוצמתו של העם גופו. אחת השאלות הבולטות ביותר אצל המפרשים נוגעת למילים וְצִוְּךָ אֱלֹהִים”  בסיכום ההמלצה. מהי המשמעות של המילים הללו ? ומדוע סומך יתרו המדייני את עצתו לבניית מערכת המשפט על נבחרי הציבור לציווי אלוקי ? רבים מהמפרשים אוחזים בתפישה האומרת שבדבריו אלו מציע יתרו למשה להיוועץ ברבונו של עולם בטרם יבחר בשופטים בכדי לוודא כי עצתו של יתרו אמת היא,  כמו לדוגמא דבריו של ה”בכור שור” (רבי יוסף בכור שור נקרא גם ריב”ש או ר”י מאורליאנס, מבעלי התוספות, פרשן מקרא מקורי ופשטן, פרשן התלמוד ופייטן צרפתי בן המאה ה-12.)  וצוך אלהיםשיסכים הק”ה על העצה הזאת שאמרתי לך, ויכלת עמודאז תוכל לעמוד “ או כדברי המהר”ל מפראג בספרו “גור אריה על התורה” – דאין פירושו דאם יצוה אלקים, בלא המלך, שיצוה מעצמו הקב”ה, דאז לא היה עצתו של יתרו מועיל, דבלא עצתו אם היה הקב”ה מצוה היה עושה, אלא עצתו שיהיה נמלך בהקב”ה:, אל מול תפישה פרשנית זו עומדת ונצבת תפישה פרשנית אחרת לגמרי והיא זו הגורסת כי סיכום עצתו של יתרו מתייחס לאירוע המרכזי השני שבפרשתנו “מתן התורה”. דנו כבר באריכות בשבוע שעבר בדבריו של הרב גורן זצ”ל המונה את המרכיבים השונים של המהלך הגאולי של יציאת מצרים כפי שהוא משתקף בפיוט המוכר “דיינו” הבונה את מהלך הגאולה לבנה על גבי לבנה וקומה על גבי קומה כך שכל קומה תלויה בקודמתה. החל ממכות מצרים “אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵּינוּ”,  דרך קריעת ים סוף אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, דַּיֵּינוּ” ועד מימוש תכליתה של היציאה הזו אִלּוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה, דַּיֵּינוּ.”. גם בהתייחסו לעצת יתרו כותב הגר”ש גורן כך “ואין הדברים הללו אמורים רק בכדי שיקבל עצת ה’ בהעמידו שרים על ישראל, אלא דווקא כדי להודיעו שמבלי  שיעמיד השרים ויקבע את מערכת המשפט ויהי’ דבר האל וחוקותיו נגישים,  לא יהיה בידיו או בידי העם היכולת  לקבל את צווי האלוקים בסיני ואת דבר ה’, וממילא אם ייסד אותה אל תוך העם ומתוכו כשהיא מושתת על יראי ה’, אנשי אמת שונאי בצע,  יוכשרו לקבל החוקי והתורות מסיני  ואז יזכה והעם הזה על מקומו יבא בשלום וכו'”.

אנו עומדים עם כן לפני השלב הבא במימוש מטרתה של  יציאת מצרים והתהוותו של עם ישראל מתן התורה, יתרו בחוכמתו ובהבנתו המדינית והלאומית מבין שמתן התורה ללא בניית ייסוד נרחב לאומי הנפרש אל תוך העם עלול להעמיד בסכנה את כל קבלתה של התורה על ידי העם. העם עלול לראות באותה התורה נחלתו של משה רבנו לבדו, ולא תורת חיים המחוברת לכל שכבות העם ולכל ישראלי באשר הוא. ולכן מסכם יתרו את דברי עצתו בהכוונה נוספת, כאומר אם תקבל את עצתי זו ותייצר מערכת שלטונית בה שותפים יחד איתך גם בכירי הציבור, אם תשכיל לבנות ממשל המתקרב אל העם לעומקו, לכל שכבות הציבור שלו “שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת”,  אז יהיה העם הזה ערוך ומוכן לשלב הבא,  שלב קבלת דברי אלוהים והמצוות  וְצִוְּךָ אֱלֹהִים”.  עם כזה הערוך נכונה לקבלת תורה הנוגעת לכל אחד ואחד מן העם וודאי שיוכל לספוג את התורה הזו לתוכו בצורה הנכונה ואז מובטח למשה שהוא כמנהיג יוכל להתמודד עם ההנהגה “וְיָכָלְתָּ עֲמֹד”,  ואולי אף חשוב מכך “ וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם”.

תורת ישראל, אינה תורה המובאת אל העם מלמעלה היא תורה המחלחלת ומתקיימת בתוך העם פנימה, תורת ישראל היא חלק בלתי נפרד מקיומו של עם ישראל והתנהלותו הטבעית, ככזו היא חיה ומתקיימת בתוך כל רגע ורגע בחיי היום יום הישראלי. תורה זו אינה יכולה להתקיים אלא בארץ ישראל כדבריו הנוקבים של  מרן הרא”יה קוק זצ”ל  שכמעט ואינם צריכים פרשנות והסבר ועל כן אביאם כאן כמעט כלשונם ואקצר בם רק למעט   כנסת ישראל בכללה חיה בחוץ לארץ חיים שאינם מקוריים. … השכל, הדעה, הרגש, הקדושה והטהרה, שבחוץ לארץ אינם יכולים לקבל אור חיים מקוריים. …. ההארה הציבורית, העסקנות, העבודה, המעשה, ההלכה, ההגדה, הנגלה, הנסתר, המחקר, הקבלה, המוסר, השירה, הבדיחות וכובד הראש, הפלפול וההגיון, הדקדוק והרמז, … נעשים מפולגים ומרוחקים זה לזה, (ו)נדמה שכל אחד צריך להשמר מחברו ולהתירא ממנו, להיות צופה להתקומם ע”י מפלתו ולהתמלא מחורבנו. אי אפשר לאחדות אמתית ושלום עליון מלא חיים… להתפתח כלל בחוץ לארץ. וכשם שאין שלום אישי יכול להתפתח שם כראוי, כן אין שלום רוחני יכול להתפתח שם, על אדמה טמאה. “לחמם בדאגה יאכלו ומימיהם בשממון וברגזה ישתו”. האויר שם מחניק, חניקה רוחנית, ביחש (ביחס א.ב) אל אורה ותקוה כללית. ולכן החיים הרוחניים שם, בארץ מאפליה, לא יוכלו להיות מקוריים, והנם רק נשאבים מאוצר החיים, אשר בשיור של התורה, שבכתב ושבעל פה, על ידי עמלה ושינונה, אשר יחד עם ישראל הורד ממרום שבתו וירד בגולה….אבל הנשמה הפנימית שלהם, נשמת אלהים חיים, ברוממות טהרתה, המצורפת אל האור העליון והתקוה הכללית, המוחשת לעין ומושרשת בכל שעל וצעד של אדמת קודש, של ארץ חיים וגיא חזיון, היא נראית ומתגלה רק במקומה בארץ ישראל. ההכרה, שהננו עם נורא בני מלכים, נדיבי עמים, ומעמידי שרי קודש, זאת ההכרה עצמה, המעולטה (החבויה א.ב) בחוץ לארץ בעליפת יגון קודר ובאנחת חושך, היא מתראה על אדמת הקודש בבהירות הנשמה ובזיו החיים. על כן התורה מקורית היא בארץ ישראל והיא מוכנת(ה) רק בה להיות מקורית.

רק בארץ ישראל יכולה התורה  להיות שוב תורת חיים , כזו המחוברת לכל רגע ורגע של חיינו הלאומים והמעשיים. זוהי מהותה של תורת  ארץ ישראל .

“הברית בין עם ישראל,  עם העבדים לאלוהים זה בשביל להביא אותם מוכנים ערוכים מבחינה חברתית רוחנית ודתית למקום ספציפי,  לקרקע ספציפית, שיש לה גאוגרפיה ויש לה גבולות. הם עוברים את כל התהליך הרוחני הזה כדי להיות עם ריבוני על קרקע,  על אדמה. היהדות היא עניין ממשי מאוד והריבונות זה היעד שבשבילו יש את כל הכלי הרוחני והדתי הזה. עכשיו,   2000 שנות גולה ללא קרקע לוקחות את המפעל הרוחני ומנתקות אותו מהפרקטיקה שלו מהמטרה של כל הסיפור הזה, כל הסיפור של עם ישראל ומשה והמדבר.  אנחנו דת של ריבונות,  התכלית היא גפנים ודקלים ומטעים וגם היכולת להילחם לנצח בקרבות ולכבוש”

את הדברים שלמעלה, אני מרשה לעצמי לצטט מתוך פודקאסט ששמעתי השבוע בו מציגה עירית לינור בהבנתה את עניין הקשר הכל כך משמעותי שבין היציאה ממצרים ההתהוות של עם ישראל דרך החיבור לתורתו ולארצו, וכמה יפה שדברים כאלו הולכים והופכים למעין mainstream מחשבתי בציבוריות הישראלית שלנו – אין לך קץ מגולה מזה.