Search
Jewish feminist environmentalist

זוכרת את אלן ברנשטיין, בת 70, 'האם הלידה' של הסביבה היהודית

(Datilin) – ביום שלישי, התעוררתי בשעה 3:30 לפנות בוקר, נאבקתי בהכרה לא רצויה עד שבסופו של דבר מותשת או שיעממתי את עצמי בחזרה לישון.

שלוש שעות לאחר מכן, התעוררתי לחדשות שחברתי אלן ברנשטיין – סופרת, רבנית ו"האם היוולדת של הסביבה היהודית בת זמננו" – מתה באמצע הלילה. הייתי טוען שהמילה על פטירתה, בגיל צעיר מדי בת 70, הייתה מזעזעת, אבל ביום הקודם ביקרתי אותה בחדר בית החולים השליו והביתי בפילדלפיה שבו היא קיבלה טיפול בהוספיס, מוקפת בחברים, בעלה סטיבן ג'יי טננבאום והכלב הנאמן רואי.

לאלן, שאהבה להתפנק בזמן, הסוף הגיע במהירות: שבועיים לאחר אבחנה קשה, שבוע לאחר פרסום מה שבטוח יהיה יצירת המופת שלה – "לקראת אקולוגיה קדושה: קריאת שיר השירים בעידן של משבר האקלים". שיר האהבה המקראי, היא כותבת, "יכול להיות מובן כתיווך על מערכת היחסים שלנו עם הטבע, מונפש על ידי אהבה".

כששיר השירים ייקרא בבתי כנסת ברחבי העולם בפסח הקרוב, התרגום של אלן ממוקד האדמה יפיח חיים חדשים בטקסט העתיק והחושני העמוק.

פגשתי את אלן ברנשטיין לפני 35 שנה במפלט קיץ יהודי היפי-דיפי באזור פנסילבניה. היא ישבה ברגליים משוכלות על הדשא היבש, דמוי קש, ואני צנחתי את עצמי לידה. שיערה היה בצבע המדויק של הדשא שעליו ישבה. אלן בדיוק הקימה את שומרי אדמה (שומרי כדור הארץ), הארגון היהודי הלאומי הראשון לאיכות הסביבה. כשהקשיבה לפרטים שלה את האתיקה הסביבתית והתיאולוגיה שלה, היא גרמה לי להבין – עם כל הכוח של התגלות שהתקבלה – שתמיד הבנתי את תפקידי כשומר על כדור הארץ.

היא גדלה במסצ'וסטס, למדה בשיעור לימודי סביבה בתיכון ולמדה באחת התוכניות הראשונות ללימודי סביבה במדינה באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. במהלך השנים קיבלה תעודת הוראה במדעי החיים מאוניברסיטת סן פרנסיסקו סטייט, תואר שני בביולוגיה מאוניברסיטת דרום אורגון סטייט ותואר שני בחינוך יהודי מהיברו קולג'.

לאורך הדרך היא עבדה כמדריכת נהרות בצפון קליפורניה ולימדה ביולוגיה בתיכון.

מחברם של מספר ספרים – כולם פורצי דרך – אלן קיבלה הסמכה לרבנות באקדמיה לדת יהודית ב-2012.

היא הייתה סופר חכמה, משהו שקשה היה להבחין בו אצל אנשים ביישנים. הייתי איתה במסגרות גדולות שבהן היא התייסרה משטפי הדיבור ועוצמת הקולות הגבוהה. ראיתי אותה גם צועדת בדרכה בין המונים אל הפודיום ומוציאה מילים רהוטות, פואטיות ובעלי חזון. בפעם האחרונה שמעתי אותה מדברת בעצרת הכללית של האו"ם בסתיו האחרון והיא הייתה נהדרת – מדברת על התפקיד שנשים יכולות למלא בתגובה למשבר האקלים.

אלן הייתה אותנטית לחלוטין; היא חיה את המשימה של הארגון שהקימה. כן, היה המראה הטבעי נטול האיפור והלא אופנתי שלה, אבל זו הייתה הנשמה האורגנית והבלתי מעוטרת שלה שהייתה הכי זוהרת.

בגלל אלן התחלתי קומפוסט (לזמן מה עם תולעים), עיבדתי את הסיפור הסביבתי של ד"ר סוס, "הלורקס", לבמה בקיץ אחד במחנה יבנה בניו המפשייר (משלב קטעים מבראשית ורבי נחמן מברסלב והוספתי ריקוד שבו עצי הטראפולה התנדנדו ללחן החדש של "עץ חיים היי" – היא עץ חיים) ושמו לב לטביעת הרגל הפחמנית שלי בפעם הראשונה.

אלן השפיעה על השקפתי על הריון ולידה. בחרתי מיילדות במקום רופא מיילד, משתוקקת לגישה הוליסטית יותר ממוקדת גוף. עברתי קורס ברפואת צמחים, אימצתי דיקור סיני וקראתי את הטקסטים הקדושים של המסורת שלי בעדשת היחסים שלנו עם הארץ. במשך תקופה ארוכה הייתי טבעוני, נכפת על ידי החמלה שלי לבעלי חיים יותר מאשר לבריאות, התעוררתי למחיר הסביבתי שגובה תעשיית הבשר.

כה עמוקה הייתה משנתה של אלן – עשרות שנים לפני שהוסבה לרבנות – עד שהיידישקייט שלי התמקד במרכזיותה של מצוות אפוטרופסות האדמה, כפי שמפורט בפרק הראשון של בראשית. כשבחרתי לקיים את הטקס הנשי של המקווה (שהיה מאוד לסירוגין), בחרתי בטבילה באגם או, פעם, באוקיינוס ​​האטלנטי.

לאחר אלן, הלכתי מתוך מודעות ש"השמים שייכים לאלוהים, אבל הארץ ניתנה למין האנושי" (תהלים 115).

בסופו של דבר היה לי הכבוד לספור את אלן לא רק כידידה ומדריכה, אלא כמשתפת פעולה. בשנות התשעים כתבתי פרק לאחד מספריה: "אקולוגיה והרוח היהודית: היכן שהטבע והקודש נפגשים". עבדנו יחד לפני ארבע שנים על ההגדה שלה, "הבטחת הארץ", שהושקה בדיוק כשהעונה הראשונה של המגיפה גרמה לנעילה עולמית. אלן הקימה סדרי אדמה שאפתניים בכמה קהילות וכשהזהרתי שהכל עומד להיסגר ואנחנו צריכים תוכנית מגירה, היא צחקה שאני שלילי ופסימי.

אלן אהבה להצהיר עד כמה ארגונים סביבתיים רבים ומשעממים עד כמה פעילים יכולים להיות בלתי נסבלים וכי לגרום לאנשים חסרי מושג סביבתי להרגיש טיפשים בקושי יעיר אותם למודעות לכדור הארץ ולתפקידיהם כשומרי כדור הארץ.

היא האמינה בדרך אחרת, עדינה יותר, אוהבת ומשתפת פעולה. "ברמה הנשמה, אנחנו יודעים שחיים טובים פירושם לחיות בהרמוניה עם העולם הטבעי – מערכת תומכת החיים שלנו", אמרה לאחרונה למראיין.

אלן שינתה את חיי, ושל כל כך הרבה אחרים, בכך שהשרשת אותנו בעור האותנטי שלנו ולימדה אותנו להרגיש את האדמה נעה מתחת לרגלינו. היא קילפה את אומנותם של החברה העכשווית והתרבות הפופולרית ונתנה לנו רשות לראות ולאכלס את המהות האמיתית של החיים – עונות השנה, הפרחים, הציפורים, החיות, ההרים, הנהרות, השמש העולה ושוקעת, קשתות בענן, ריח הגשם. , שדות, מדבריות, ניחוח וסחף הרוחות הגדולות, מלכותו של האוקיינוס, יערות שופעים עמוקים, ניחוחות וצלילים, ההוללה המתערבלת הגדולה, מתוזמרת על ידי אלוהים, שניתן למין האנושי כדי להגן עליה.

חוג החברים הרחוק שלה מצא זה את זה בשבועיים האחרונים, כאשר עמיתיה הרבנים טווים סביבה חופה של תפילה סביבה ובעלה, מקיימים את מצוות חסד אמת, הצורה האמיתית ביותר של חסד אהבה שניתן לתת – ל המתים, שאינם יכולים לגמול לנו.

ביום חמישי הייתה הלווייתה של אלן, עם קבורה ירוקה, לפי רצונה. אני נזכר במשהו חשוב שעלה לי כשביקרתי אותה ביום ראשון האחרון בטיפול בהוספיס. מול החלון, שיער בצבע קש נסחף מעל פניה, אלן פקחה לסירוגין את עיניה התכולות כשדיברתי איתה.

ואז ידעתי. עבודתה עלי אדמות נעשתה; חייה שלמים. אלן ברנשטיין מילאה את משימתה שנקבעה מראש ועכשיו אלוהים קורץ במתיקות, במילותיה של המאהב משיר השירים: "בוא, אהובי".

הוא סופר, פעיל ומקדם תרבות, שאוסף הסיפורים הקצרים שלו, "לוליטה אצל לאונרד של הצוואר הגדול וסיפורים אחרים מהלפני זמנים", יראה אור באביב הקרוב.

דילוג לתוכן