אל הארץ” – אורן ברט מחפש את המשמעות הארצישראלית הטמונה בפרשה ואת הקשר העמוק, המיוחד והמהותי של התורה לעם ולארץ: פרשת וישב וחג החנוכה – על מורשת, וירושה על גלות וגאולה ועל ימות המשיח והדרך אליהם ואיך בכלל כל זה קשור לחנוכה.


וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף וכו’ ופירש”י “וכן הרבה בבראשית רבא ועוד נדרש בו וישב ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף”

פרשת וישב פוגשת אותנו כאשר יעקב אבינו עליו השלום, מבקש מנוחה לעצמו לאחר כל המאבקים להגדרה של עצמותו ומשפחתו . ומתלאות הירידה לגלות והחזרה ממנה, שפקדו אותו ממש מצאתו מרחם אימו כשהוא נאבק לצאת ראשון, עבור דרך קניית הבכורה, גניבת הברכות, העבדות ללבן, הבריחה מחרן, הפגישה עם עשו ועד למותה של רחל אשתו האהובה בדרך אל ארץ אבותיו. כלה במעשה דינה והקרב שמנהלים בניו עם שכם,  חמור ועירם. למעשה האירוע האחרון בפרשת השבוע שעבר [וישלח] עוסקת בכך שיעקב נקרא על ידי ריבונו של עולם לקיים את ההבטחה שנטל על עצמו בצאתו לגלות. “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ”, למעשה מזכיר הקב”ה ליעקב כי עתה לאחר שתמו תלאותיו והוא שב בשלום אל ארץ אבותיו ואל המנוחה והנחלה זהו הרגע אליו פילל בצאתו לחרן “וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה’ לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.” ולכן על יעקב ללכת אל אותו המקום לבית-אל להקים שם מזבח מן האבן אשר שם שם למצבה ולקיים את נדרו אשר נדר. לאחר שיעקב מסיר את אלוהי הנכר ועולה לבית-אל ומקים מזבח , מחדש עימו הקב”ה את הברכה והברית, וקורא שוב בשמו הנוסף ישראל כפי שבארנו כבר.

ומכאן עוברת התורה למן מפקד מסכם של בניו של יעקב משתי נשותיו ומשפחותיהן. ואחריו מפקד בניו של עשו  בניו,  אלופיו ותולדותיו, ממש כמו שהיינו קוראים לזה בצבא אס”ק [אווירת סוף קורס] יש תחושה מתוך הדברים של סיום המעשה והגעה אל הרווחה. ודווקא בנקודה זו בבואו לשבת במנוחה ולהנות מזקנתו,  ממשפחתו וממעמדו היציב כנושא הברכה ויורשה של מורשת אברהם אבינו, דווקא עכשיו קופץ עליו רוגזו של יוסף, רש”י ממשיך את פירושו זה ואומר ש”צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב”ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה”, או במילים אחרות הקב”ה מתאווה לפעולתם של הצדיקים ולכן אין להם מנוחה בעולם הזה.

אולם מתוך דברי התורה הללו עולה ועומדת שאלה, “ אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף”?!, מדוע ?! רק עתה כאמור  מנינו את תולדותיהם של שני בניו של יצחק על כל תולדותיהם ומשפחתם, ועתה עומדת התורה ובוחרת במפגיע ביוסף בלבד כנושא תולדותיו של יעקב, או כנושא הברכה ויורש המורשת. שאלה זו אף מתחזקת ביודענו כי יוסף אומנם בן ראשון [פטר רחם] לאימו רחל, אך הוא אינו בכורו של יעקב, הבכור לבית יעקב הוא ראובן כפי שיאמר עוד יעקב בברכתו בסוף ימיו לראובן “רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז.”  ואפילו אם נרצה לומר שראובן מאבד את זכותו לבכורה זו “כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה.”  עדיין יעקב הוא זה שיאמר “יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ ”  יעקב מעביר את הברכה על הגדולה ליהודה דווקא ואכן כידוע לכולנו שבט יהודה זכה והוא זה שממנו עומד דוד מלך ישראל, וממנו יבוא בעז”ה כשנזכה המשיח כפי שמתאר הרמב”ם “המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה” וגם  “ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף בה כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות יי – הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח, ונצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי.” הרמב”ם קובע כי התנאי הראשון להכרה במלך המשיח היא היותו מבית דוד לשבט יהודה, יותר מכך משימתו הראשונה של אותו המשיח היא להחזיר את עם ישראל לעמדה בה מלכו, שהוא בכורו ונושא בריתו ומורשתו של עם ישראל, יהיה שוב מבית דוד ומשבט יהודה.

אם כך עלינו לשאול מה מצאה התורה לספר לנו כי תולדותיו של יעקב הן תולדותיו של יוסף ? המפרשים בחרו לאורך הדורות במספר שיטות ודרכים לפתור שאלה זו בתירוצים כמו “תלה הכ’ תולדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים אחת שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף זה נשטם וזה נשטם זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו”  על פי דברי רש”י או “כי יכוין לומר שהוא העיקר, ומהם אמרו כי כמו שאירע לזה אירע לזה זה נולד מהול וזה נולד מהול וזה מהדרש:” על-פי דבריו של  האורח חיים הקדוש  וקצרה היריעה מלמנות את כולם. כלל נקוט הוא בידינו הן בלימוד התלמוד, והן בלימוד המקרא מפרשיו ומדרשיו שכאשר ישנן תשובות רבות ומגוונות לשאלה אחת כפי שבוחר רש”י להציג בפנינו אף תשובה אינה עונה לגמרי על השאלה ולכן ניתנות לה תשובות רבות. ועל כן, בהעדר תשובה קולעת לבחירה זו של הכתוב ביוסף כתולדותיו של יעקב אציע כאן פירוש אחר.

על מנת להבין את הדברים נתחיל מכך שלמעשה ישנה תשובה אחת חשובה לשאלה זו והיא בחירתו הברורה של יעקב ביוסף כבכור ובכיר ליבו בצוותו לו את ירושתו בגדולה מעל אחיו  “וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.“, כידוע לנו בתורה מצווה כי הבכור ייטול כפליים בכורה כפי שקובעת התורה בדברים כ”א יז’ “כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה.”  ויעקב אכן נותן ליוסף שתי ירושות בכך שהוא מחלק את שבטו של יוסף לשני שבטים וכולל  אותם כשווים בין שווים בין כל השבטים האחרים “וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם”. בכל הקשור לירושה שהיא ברכת העושר, מעמיד יעקב את יוסף כבכורו. בכל הקשור למלוכה שהיא ברכת הגדולה, מעמיד יעקב בחזית כבכור דווקא את יהודה.

ובקוראנו את הסיפור כולו מכאן, מאותו רגע בו נראה היה שהתורה קובעת שתולדותיו של  יעקב הן יוסף נגלה דבר מעניין.

ככל שנמשיך ונקרא נגלה כי למעשה ישנה כאן בחירה כפולה של נושאי מורשתו של יעקב.  התורה אומנם מתחילה מלספר את סיפורו של יוסף, חלומותיו, הריב עם אחיו, השלכתו לבור, ומכירתו למידיינים, לישמעלים והגעתו למצרים. אך כאן עוצרת התורה במפתיע את סיפור קורותיו של יוסף, ופונה לסיפור חשוב בקורותיו של לא אחר מאשר בכורו האחר של יעקב, יהודה “וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה.” וכל מעשהו של יהודה בעניין תמר כלתו. יתר על כן גם בתוך סיפורו של יוסף אנו מוצאים כי הוא זה העומד לימינו וטווה תחבולה להצילו הוא יהודה “וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ וגו'”, גם בהמשך הדברים כאשר נגיע לרגע בו יידרש בנימין להיאסר במצרים  תספר התורה כי המוביל והמנהיג אצל האחים מול יוסף הוא שוב יהודה, “וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וגו'”.  כך שניתן לומר כי התורה מספרת לנו למעשה כי תולדותיו של יעקב הן גם ביוסף וגם ביהודה. ליעקב ישנם שני בכורים, ושניהם נושאים את תולדותיו. ושניהם בעת שישוב עם ישראל לארצו יישאו בעולה של הנהגתו של העם. גם בעת שתתחלק המלוכה בעם ישראל לשני מחנות יהיו אלו מחנותיהם של יהודה בארץ יהודה, וממלכתו של ישראל שבירתה תהיה בנחלתו של יוסף שבשכם [ובסבסטיה].

בחינה עמוקה יותר של דברים אלו תגלה בפנינו כי לא רק שני בכורים ישנם ליעקב אלא שתי הנהגות נבחרות על ידי יעקב לשאת את מורשתו אחריו. הנהגות אלו נבחרו למעשה על ידי עם ישראל שכן שני אלו העומדים לשאתו מן הגלות אל הגאולה הם משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שוב יוסף ויהודה. גם התורה בספרה את סיפור תולדותיו של יעקב מספרת את קורותיהם בסדר הזה. היא מתחילה ביוסף וממשיכה ביהודה. אף הגאון מוילנה הגר”א הרבה לעסוק בנושאים אלו. בספר קול התור [שכתב הרב שלמה זלמן ריבלין ע”פ דברי רבו הגאון מווילנה]לפי שיטתו, משיח בן יוסף הוא תנועה רוחנית שמתגלמת באנשים שבדור. כאשר בין 156 המאפיינים של משיח בן יוסף, הוא מונה תנועה שעושה מהלכים ארציים לתחיית האומה, בהסתר ובצניעות, בהדרגה איטית ובסבלנות, ומשיח בן דוד הינו זה שמעמיד את תנועת הגאולה השלמה על כנה והוא זה שימלוך על ישראל בעת גדולתם שתתגלה בעז”ה.

גם אצל המהר”ל מפראג אנו מוצאים חלוקה מעניינת זו בתכונותיהם של שני המשיחים הללו, כאשר בדבריו הוא ממשיל שני כוחות ישראליים אלו ללב ולמוח. משיח בן יוסף ושבט אפרים מסמלים את הלב הפועם של הממלכתיות הישראלית בעוד משיח בן דוד ושבט יהודה מסמלים את המוח המדיני החושב של הממלכתיות הישראלית.

באופן דומה, הרב קוק המשיל את שני הכוחות ליחס שיש בין הגוף לנשמה. משיח בן יוסף עוסק בחומריות של האומה, שיש לו צד משותף עם שאר האומות, ואילו משיח בן דוד עוסק בנישמתיות של האומה, שבו ישראל מתייחד משאר האומות.

כך אנו מבינים כי התורה מנחילה לנו כי תולדותיו של יעקב הן גם משיח בן יוסף וגם משיח בן דוד גם יוסף וגם יהודה הם בכוריו של ישראל, אך כאן עולה אם כן שאלה אחרת. מדוע נקראים המשיח בן יוסף ובן דוד ? אנו יודעים את שמם של בניו של יוסף ואת שמותיהם של בניו של דוד. אך ברור שהכוונה היא לא לשושלתו של כל אחד ממשיחים אלו אלא דווקא לתכונותיו.

בבואנו לתאר את תכונתו המובילה של כל משיח לעתיד לבוא אנו קוראים לו על שם אביו.

עד כה בסדר הדברים מתחילת ספר בראשית אנו עדים לכך שכל בן נבחר הוא היפוכו של אביו בתכונותיו הטרומיות והעיקריות, התכונות אשר מציבות אותו כנשוא המעשה.  כך תרח בורח מהתמודדות מול אויביו בחרן ואברהם ילחם את מלחמותיו מול ארבעה וחמישה מלכים.  אברהם יהיה איש מעשה גדול יקים תרבות, יפעל לחפור בארות חדשים ויצחק בנו יהיה זה שמחרה מחזיק אחרי מורשתו של אביו ואינו מחדש דבר, אף הבארות שהוא חופר הן ” בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו” ושוב יעקב יהיה איש מעשה אשר נאבק על מקומו ופועל לבכורתו, לשכרו ולעמלו.

ואם כן, כאשר אנו מציינים שמישהו הוא בנו של פלוני או אלמוני [ציון שבא כתכונה, ולא כציון שושלת] אנו למעשה קובעים כי תכונותיו הטרומיות הן הפוכות מאלו של אביו.

ולכן בבואנו לבאר את תכונות משיחינו אנו משתמשים בתכונות אביהם דוד ויוסף בכדי לעצב את התכונות הנדרשות מכל אחד מהם בכדי למלא את משימתו ולמצות את כוחו ושליחותו.

מהם אם כן תכונותיו הטרומיות של יוסף אותם אנו מבקשים להפוך במשיח אשר יוביל אותנו בדרך החתחתים אל הגאולה ?  יוסף מתבלט מול אחיו בשתי תכונות חשובות.  הראשונה מצוינת במילה אחת בפרשת מקץ  בִּלְעָדָי” יוסף מבין כי הוא פועל רק כצינור למעשיו ולתוכניתו של הקב”ה הוא אומר לפרעה המבקש ממנו להשתמש בכוחו ולפתור את חלומו [גם] “בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה.”  יתר על כן גם בכל מהלך מכירתו ואשר קרה אותו במצרים רואה יוסף כתוכנית של הקב”ה אשר הוא אינו משמש בה תפקיד פעיל למעט היותו נושאה הסביל של תוכנית זו. גם מול אחיו המבוהלים מנקמתו הוא אומר “וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.”

ומה היא תכונתו הבולטת של דוד המלך אותה אנו מבקשים להפוך באותו המשיח שימלוך בעת הגאולה השלמה במהרה בימינו ?  דוד המלך נענה על ידי ריבונו של עולם בבואו לבנות את בית בחירתו של הקב”ה בעיר בירתו ירושלים שהיא המקום “אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם” בכך שהוא, אשר ידיו דמים מלאו לא יכול לעשות כן כפי שמופיע בספר דברי הימים ” וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בנו [בְּנִי] אֲנִי הָיָה עִם־לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה’ אֱלֹהָי׃ וַיְהִי עָלַי דְּבַר־יה’ לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא־תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי׃

אנו מבקשים מרבונו של עולם כי המשיח הראשון אותו אחד שיוביל אותנו בדרך אל הגאולה יהיה איש מעשה ופעולה איש יוזמה כזה שיוכל לפעול גם מכוח עצמו בהנהגה ולא רק כצינורו של הקב”ה,  משיח זה אינו יכול להיות “בִּלְעָדָי”.  משימתנו, משימתו בדרך אל הגאולה היא לפעול בכל כוחנו,  יוזמתנו וברצוננו להתקדם בה, בדרך הזו העולה בית-אל. אך מעת שתושלם הדרך ותגיע עת השלווה בגאולה השלמה והמלאה,  שם מבקשים אנו משיח שאינו איש מלחמות משיח שיהיה איש מנוחה, כפי שממשיך דוד בעצמו בספר דברי הימים “הִנֵּה־בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל־אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל־יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו׃ הוּא־יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה־לִּי לְבֵן וַאֲנִי־לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל־יִשְׂרָאֵל עַד־עוֹלָם׃

בדרכה של הגאולה כולה חייבים להיכלל שני הכוחות הללו,  כוחו של יוסף וכוחו של יהודה. רק גאולה שכזו, המופעלת מרצונו ובכוחו של העם ומתבססת מכוחה של המנוחה והנחלה היא תהיה הגאולה השלמה. בתולדותיו של יעקב באים שני הכוחות הללו לידי ביטוי  גם בחזונו של יחזקאל על הגאולה,  שבים שני בכוריו של יעקב ובאים לביטוים בהשלמתה.

דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה’… הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (חברו) חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי… וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה’… הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד… וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם.

גם בחג החנוכה באים שני כוחות אלו לידי ביטוי בניסי הגאולה עליהם מושתתת החנוכה. בתפילת על הניסים אנו מודים גם על המלחמות וגם על הישועות. אנו מודים גם על המאבק שהונהג על ידי יהודה המכבי ואחיו ומתוך פעולתם זכה לעזרתו של הקב”ה עד לניצחון על היוונים וגם על השלווה והטוהר של בית המקדש שלאחר המלחמה “וְאַחַר כֵּן (י”ג כָּךְ), בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ, וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה (נ”א: שמונה ימים) אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.” בחג זה אנו נקראים לפעול כל אחד מכוחו למען אותה הגאולה, למען אחדותם של הכוחות ולמען המנוחה והנחלה, למען נצא מחושך הגלות לאורה של הגאולה.  ויהי רצון שנמצא את הכוח לחבר את האורות הקטנים שבידנו לאורו הגדול של משיח צדקנו,

כמה חזק הוא השיר העממי והמוכר כל כך

באנו חושך לגרש / בידינו אור ואש.

כל אחד הוא אור קטן, / וכולנו אור איתן.

סורה חושך, הלאה שחור! / סורה מפני האור!