“אל הארץ” – אורן ברט מחפש את המשמעות הארצישראלית הטמונה בפרשה ואת הקשר העמוק, המיוחד והמהותי של התורה לעם ולארץ: פרשיות ויקהל פקודי – מדוע מסתדרות הפרשות בזוגות? מהו המשכן האידיאלי ומהו זה שבנמצא? והאם הקב”ה סלח על חטא העגל?


כִּי֩ עֲנַ֨ן ה’  עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל־מַסְעֵיהֶֽם׃

צמד הפרשיות שבפנינו הסוגרות את ספר שמות, סוגרות למעשה את פרק ההערכות של עם ישראל לקראת המסע הגדול והמשמעותי מגלות מצרים לחרות ישראל. אנו עומדים בפני סיום בניית המשכן גופו, כליו ואמצעיו. ובפני הייעוד האמיתי של המסע הזה, השראת השכינה על עם ישראל.

הרב צבי יהודה הכהן קוק (מכונה גם הרצי”ה; היה ראש ישיבת מרכז הרב ומנהיג רוחני בולט של הציונות הדתית. בנו ותלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. והיה ממעצבי לימוד תורת ארץ ישראל בדורות האחרונים) מחלק את פרשיות ספר שמות לזוגות כך:

“שמות וארא” הכנות ליציאת מצרים

בא בשלח” עצם יציאת מצרים

יתרו משפטים” מעמד הר סיני ומתן תורה

תרומה תצווה” פרשיות השראת שכינה – ציווי הקמת המשכן

כי תישא“,

“ויקהל פקודי” פרשיות השראת השכינה – הקמת המשכן

למעשה כל שתי פרשיות מייצרות כעין עולם עגול ומלא של נושא חשוב ומהותי במהלך התפרקותו של העם הישראלי מכבלי השעבוד ומהתקדמות במעלה הגאולה ובדרך העולה לארצו ולמכורתו הלאומית.

אך סידור זה של פרשיות ספר שמות בצמדים מעלה שתי שאלות. הראשונה, מדוע ישנן ארבע פרשיות העוסקות בנושא בניית המשכן בניגוד לנושאים אחרים בגאולה להן הוקדשו רק שתיים. והשנייה, היכן ומי היא בת זוגה של פרשת כי-תשא ?

על מנת לענות על שאלות אלו ולמצוא בכל מהלכו של ספר שמות את הלקח והתובנה שלנו ואלינו, ננסה לעמוד מחדש על תפקידו של המשכן ועל  מקומו בתפיסת העולם הלאומית ישראלית. ונעשה זאת מתוך מסע בדברים פרשנים ותובנותיהם.

ראשית נסתכל על ארבע הפרשיות המתארות את בניית המשכן, ולא נתעלם מהסדר המדויק שלהן. שתי פרשיות ראשונות,  תרומה ותצווה עוסקות בציווי על הקמת המשכן ועל הגדרת האידאה ששמה בית פיזי לה’,  וביסודה של  תפיסת עבודת ה’ בחומר ומתוך החומר כפי שהראנו בדברנו בפרשת תצווה.

האלשיך הקדוש שואל על הפסוק בתחילת פרשת תרומה  “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” שאלה נוקבת : הנה תצילנה אזנים משמוע כדבר הזר הזה. כי איזה הדרך ישכון אור שכינתו ית’ בארץ הלזו במקדש כוננו בני האדם ?”  או במילים פשוטות יותר איך יתכן כי שכינתו של בורא עולם שמלא כל הארץ כבודו תצטמצם עד לכדי שתוכל לשכון בתוך חומר שנבנה ביד בני-אדם ? ה”שפת אמת” עונה על כך  “וזהו שכתוב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – בתוך כל אחד. וכמו שאמרו ז”ל שמשה רבינו עליו השלום שאל: איך יוכלו לעשות משכן לכבודו יתברך. והשיבו השי”ת כי אף אחד מישראל יכול לעשותו. והוא השראת השכינה בכל דבר להיות האמונה קבוע שחיות הכל למעלה מהטבע, וזה מקדש כנ”ל.” השפת אמת בדבריו מציב את התפיסה האידאית המושלמת בה כל פעולה וכל מעשה של אדם מלא הוא כולו באמונת ה’ ובאהבתו ומתוך כך מתקדש החומר, ואין בהיכנסו של הקב”ה לתוכו משום הגבלה שלו. ההיפך הוא הנכון, הקודש הרוחני המתחבר עם החומר הגשמי מיצרים נוכחות שכינה כזו שבה כל יהודי הופך בגופו ממש להיות כעין מקדש המוקדש כולו להשם, ועל כן מצווה התורה וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”

אך מיד לאחר האידאה האידילית והנשגבה הזו והצבת השיא של חיבור גושם ורוח ניצבת בודדה ללא זוג ובולטת ביחידותה  פרשת כי תישא המכילה בתוכה את השבר הגדול של חטא העגל הנושא בחובו לא רק את מרידתו של עם בני ישראל בבוראו רגע לאחר ההתעלות הגדולה של מעמד הר סיני. חטא העגל הוא גם שבר אמוני, בהוכיחו כי החיבור הזה של חומר לקודש עלול להיות גם הרסני מאוד חס וחלילה. רבנו בחיי מדייק על המילים “אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.” “ויש לך לדעת כי מה שאמרו אלה אלהיך ישראל אִלוֹ אמרו כן על הכוונה הטובה לא היתה בזה עבודה זרה…, אבל החטא היה במה שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו כי כוונת אהרן שהיתה בעגל למדת הדין ושלא להוציאן מרשותו של השם המיוחד הפכוה ישראל בגוף העגל עצמו כשהיו עובדים אליו”.  למעשה מעמיד רבנו בחיי את קלקול חטא העגל בפרספקטיבה אחרת, חטאו של עם ישראל אינו חטא של עבודה זרה רגיל,  עוצמתו של הקלקול על פי דבריו היא חמורה יותר. אהרון ניסה לסייע בידי העם המבולבל לחבר חומר ורוח בדמות העגל הזה ממנו יוכל העם להגיע לאמונה בקדוש ברוך הוא בדיוק על פי האידאה של המשכן המחברת חומר ורוח.  אך עם ישראל נסחף והלך צעד אחד יותר מדי,  הוא לא קידש את החומר למדרגת הקודש, אלא הפך את החומר לחזות הכל באומרו לאלוקי הזהב “ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל“. לשבר עמוק שכזה צריך  תיקון מיוחד. הוא חייב להגיע בצורת מענה לבעיה עצמה, אי אפשר לפתור שבר שכזה בציווי רגיל, בענישה סטנדרטית. נדרשת כאן גישה אחרת, המתבססת על העובדה כי לבני ישראל ישנן מגבלות בהתמודדות עם אידאה, נשגבת ככל שתהיה. נדרשת המעטה של האידאה וקביעת מסגרת.

בדיוק כאן עומדות שתי הפרשיות שבפנינו ויקהל ופקודי שעוסקות ברמה המעשית של הקמת המשכן, לא עוד בציווי האידאי העליון,  עתה ענו עוסקים בבנייתו ממש, בחומר עצמו ובעשיה עצמה. אין כאן יותר גיבוש של אידאה אידיאלית אלא תיאור יישומי מדויק של בניית המשכן עצמו, מעתה הוא אינו סתם עוד משכן מעתה הוא  “מִשְׁכַּן הָעֵדֻת”, כפי שמתאר מדרש תנחומא :”אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת – עדות לכל האומות שנתרצה הקב”ה לישראל על מעשה העגל, כיצד, כשעשו אותו מעשה עמד משה ולמד עליהם סנגוריא עד שנתרצה להם הקב”ה, אמר משה: רבונו של עולם, ומי מודיע לאומות שנתרצית, אמר לו לכך כתיב: “משכן העדות”, שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל. המדרש מעמיד את המשכן מעתה לאחר החטא כעדות ישירה לכך שלמרות השבר הגדול, הקשר הישיר שבין עם ישראל לאלוהיו הינו אמיץ, חזק ואיתן והוא נושא עליו את הברית החזקה והנצחית ביניהם. אולם משכן זה נושא בחובו גם גבולות ומידות מדויקות, אלו הם “ פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן”, אין לחרוג מהם ואין לשנות מהםגם לקשר הזה בין רוח לחומר יש כללים ומידות וגבולות. זהו משכן הכולל בתוכו גם את האידיליה הנשגבה וגם את ליקחו של החטא.

אך מה הוא הלקח והמסר אותו חפצה התורה להעביר אלינו ממעשה המשכנים שניהם,  זה האידילי וזה שבנמצא, ומהשבר שביניהם?

את אלו מכנסת התורה בפסוקים האחרונים של ספר שמות. הפרק האחרון בספר עוסק לא בבניית המשכן אלא בהקמתו, עתה משהושלמה בניית כל מרכיבי בית ה’, הכלים, מכשירי הקודש, שמן המשחה והקטורת, מצווה הקב”ה את משה בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד”במלאת אחד עשר וחצי חודשים בדיוק מיציאתם של בני ישראל מארץ מצרים, מושלמת היערכותם לחרות. עתה הם מקימים את המשכן הכולל בתוכו גם את האידיליה וגם את החטא. ואת המשכן הזה מצווה הקב”ה להקים מבפנים החוצה, ראשית האוהל, ובתוכו על פי הסדר הארון שבקודש הקודשים , ומחוצה לו הפרוכת, ואחריה השולחן והמנורה שבקודש, ומזבח הקטורת ואחריו מסך הפתח הסוכר את ההיכל, ומחוצה להם בחצר המשכן מזבח העולה, ואחריו הכיור ורק אז מסך הכניסה הסוגר את החצר.  כוחו של המשכן הזה השוכן בתוך בני ישראל, בתוך מחניהם מחד ובתוך תוכם מאידך, כוחו הוא ביכולתו להשפיע מתוכו החוצה ולהפיץ את השכינה שבו על כל סביבותיו, וכך בדיוק הוא מוקם.

ולאחר שמשה משלים את הקמתו של המשכן, מושך אותו ואת כליו ומכשיריו בשמן המשחה, ומעלה קטורת בהיכל,  מסכמת התורה את פרק ההערכות לחרות במילים וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה”, הסתיימה מלאכת ההערכות כולה. עתה כשהעם חמוש בתורה ומושפע מנוכחותו של הקב”ה בקרבו, עתה הוא מוכן לצאת למסע. וזה אינו מסע רגיל זהו מסע בו יחד עִם ישראל ובראש מחנהו ניצב ריבון העולם והוא חלק אינטגראלי מהמסע הזה.

נוכחות של הקב”ה בביתו אינה קונספטואלית או רוחנית בלבד, זו אינה נוכחות תפיסתית, הקב”ה נוכח בפועל בביתו שנבנה על ידי אדם, וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.”הענן השורה על המשכן אינו סימלי כמו עמוד הענן או הענן העומד בראשו של הר סיני העשן. זוהי שכינה של ממש כפי שמתאר אור החיים הקדוש (רבי חיים בן עֲטַר או אִבְּן עטר, נודע בכינוי אור החיים או אור החיים הקדוש, על שם ספרו הידוע ביותר הוא הספר “אור החיים” – פירושו על התורה. היה מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, פרשן התלמוד, מקובל ופוסק הלכה.) כבוד ה’ מלא את המשכן מה שאין כן הענן שבא בו בהר סיני שם נאמר ומראה כבוד ה’ כאש אוכלת בראש ההר וסמוך ליה ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר פירוש מקום שאין שם שוכן כבוד ה’ מה שאין כן במה שלפנינו שהיה כבוד ה’ מלא המשכן ולא יכול ליכנם במקום מלא כבודו יתברך:

ויתר על כן,  זהו אינו בית פולחן רגיל כמו של כל האומות. הוא אומנם מקודש ונבדל מאוהלי בני ישראל אך בניגוד גמור לבית הביניים שבנה משה לאחר החטא, בזמן שבין הציווי האידאלי לביצוע המעשי וש“נָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה”,  המשכן שבנמצא יושב בלב מחנה ישראל בתוך תוכו ממש והוא חלק אינטגראלי מ“כֹל מַסְעֵיהֶם” של בני ישראל , הוא מוביל אותם במסע והוא המורה להם את הנסיעה ואת החניה. לא רק בעת רצון אלא גם בעת זעף כפי שמתאר זאת העמק דבר “בכל מסעיהם- בכל המסעות בין שהיה ברצון ה׳ בין שהיה בזעף כמו לאחר מעשה מרגלים. מכל מקום זה לא נשתנה עסק הענן שהיה תמיד: בריתו של הקב”ה קיימת, החיבור שבינו לבין העם חזק ויציב על אף החטא ואולי אף בגינו.

הכוזרי מוצא עוד הבדל חשוב ומשמעותי בין בית ה’ לבין בתי פולחן של אומות העולם,  “האומות המתות, אשר ניסו לחקות את האומה החיה, הגיעו לכל היותר לדמיון חיצוני: אמנם גם בניהן הקימו בתים לאלוה, אך בבתים ההם לא נגלה אות מאת האלוה; הם קבלו עליהם פרישות ונזירות, למען תשרה עליהם הנבואה, אך היא לא שרתה עליהן; ואף גם זאת: בהשחיתם דרכם, כי חטאו ועברו חוק, לא ירדה עליהם אש מן השמים ולא מגפת פתאום, למען ידעו אל נכון כי היה זה עונש על מריָם מאת האלוה. וכאשר נפגע לבם – רצוני לומר: הבית ההוא אשר אליו הם מכוונים את תפילותיהם – לא בא כל שינוי במצבם… אולם אנחנו, כאשר נפגע לבנו, הוא בית מקדשנו, נחלינו, וכאשר ישוב לבנו לאיתנו – נרפא גם אנחנו, בין שנהיה רבים בין שנהיה מעטים, יהיה מצבנו אותה שעה מה שיהיה, כי יוצרנו אלהים חיים, הוא מלכנו, והוא המחזיק בידנו גם במצבנו כיום, מצב הפזור והגלות.”

ואולי זהו המקום לצטט את שירה הנפלא של נעמי שמר
אם בהר חצבת אבן להקים בנין חדש /  אם בהר חצבת אבן להקים בנין חדש

לא לשווא אחי חצבת לבנין חדש / כי מן האבנים האלה יבנה מקדש

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש

אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר / אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר

לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר / כי מן הארזים האלה ייבנה ההר

ייבנה, ייבנה, ייבנה ההר

אם לא שרת לי שיר עדיין,  /  שירה לי מזמור חדש

שיר שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש / שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש