“אל הארץ” – אורן ברט מחפש את המשמעות הארצישראלית הטמונה בפרשה ואת הקשר העמוק, המיוחד והמהותי של התורה לעם ולארץ: פרשת ויגש – על שלג וכפור על גרסא דינקותא וזכרונות ילדות. על עגלות, גביעים וחשיפות מרגשות.


וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֥י הָאֵ֖ל אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ מֵרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִֽׂימְךָ֥ שָֽׁם׃

פרשת ויגש היא הראשונה מבין פרשות הגלות, והיא פותחת את החלק המשמעותי ביותר של הסיפור המקראי, סיפור התגבשותו של עם ישראל.

רגע אחד לפני שנצלול לתוך הדברים, ונבין את ההקשר שבין סיפור המעשה כפי שהוא מתואר בפרשה, לבין תורת ארצישראל, איני יכול להיכנס לדון בפרשת ויגש מבלי להעלות שני “ווארטים” מיוחדים הזכורים עימי מימי ינקותא.

את הראשון שמעתי בילדותי מאמו”ר הי”ו , ואביאו כאן בשם אומרו, כך אומר אבי הי”ו כל שנה בהגיע פרשת ויגש: פרשת ויגש נושאת בשמה רמז גדול על מזג האוויר. שמה הרשה מחזיר נוטריקון קדימה ואחורה ו‘ יהיה ג‘ שבט, שלג גדול יהיה וקור. השנה לא יחול ג’ שבט ביום שישי אלא דווקא בשבת קודש, אך כך טוען אבא בכל שנה בה חל ג’ שבט ביום השישי בשבוע שנה קרה ומושלגת צפויה בארץ הקודש, מבדיקה שערכתי בכתובים מצאתי אכן שורש לדבר בספר ‘אליה רבה’ [ספר ביאור על דברי הלבוש , על שו”ע או”ח שנכתב על ידי ר’ אליהו שפירא זצ”ל שהיה מחשובי הפוסקים באירופה, וכיהן בקלין ובטיקטין, ובהמשך כיהן כדרשן וראש ישיבה בפראג. נפטר בח’ בניסן תע”ב בפראג.] בסימן תרפה: “מצאתי כתוב, לעולם כשחל ר”ח שבט ביום ד’ אז הוא קור ושלג גדול באותו חורף, והסימן הוא ויג”ש, ר”ת י’ום ו’ ג’ ש’בט, כי אז הוא כך בדוק ומנוסה, והיירא דבר ה’ הניס וגו'”, ואכן ורק לשם הדוגמא שנת 2018 ה’תשס”ח היתה האחרונה בה חל ג’ שבט ביום שישי, והיתה זו אומנם בעוונותינו שנה שחונה יחסית, בה זכינו רק ל כ-80% מכמות המשקעים השנתית. אך הטמפרטורות הנמוכות והקור בשנה זו זכורים בוודאי לכולנו .

ה”ווארט” השני הזכור לי מילדות בהקשר הפרשה נוגע גם הוא למילים הראשונות בפרשה, ובכדי להביא מעט מן הגאולה לעולם אומר גם אותו בשם אומרו, שמעתיו לראשונה בהיותי תלמיד בחטיבת הביניים של ישיבת בני עקיבא רעננה, מפי מי שכיהן אז כראש הישיבה הרב יוסף ארציאלי הי”ו, והוא מושתת על דברי מורנו הגדול הגר”א. בתחילת הפרשה מופיע מונולוג של יהודה מול יוסף שליט מצרים, המונולוג פותח במילים ” וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒”, בשם הגר”א הדורש פעמים רבות דרשות לא רק על בסיס הכתוב אל גם על טעמי המקרא שמותם וקולותיהם אומר מופיע בקובץ “העץ” [שנכתב בלובלין בשנת ה’תרצ”ג] בהקשר זה “הטעמים של פסוק זה הוא קדמא ואזלא, רביעי, זרקא מונח סגול, ופירושו שקדם ואזיל יהודה בן רביעי לשבטים, זרקא פי’ על דעת שאם יזרקו את יהודה מבית יוסף, מונח סגול פי’ יהיו מונחים הרוגים יוסף ושני בניו כמו סגול שהוא שלשה נקודות, שיהרוג אותם יהודה אם ילחמו עמו.”, הגרא למעשה פורש את הצגתו של יהודה לסוג של שיח ושיג בין יהודה המנהיג את האחים במשבר זה, לבין יוסף השליט הרומז לו על ההכרות שלו עם משפחתם, אל מול כך שיהודה ניגש אל יוסף ופותח בדברים עונה לו יוסף “מדוע קדמא ואזלא רביעי ?”, למה קם וניגש הרביעי לבית יעקב ולא הבכור שבהם [ראובן], וכאן לא תם דו השיח, יהודה שמבין את המשתמע מהרמז עונה ליוסף במפגיע, זרקא, אם תזרוק אותי מעם פניך אזי מונח סגול,   תהיה אתה ושני בניך מונחים כסגול זה השוכב במהופך.

כבר מילדות מנקרת במוחי שיחה קשה זו בין יהודה לבין יוסף. שיחה המרכזת אליה כל כך הרבה תמיהות ושאלות הן על התנהגותו של יוסף, כאן במשבר בנימין, ולמעלה מכך על מעשה ההתנכרות אל אחיו  ומעל ולמעלה אף מכך על מעשיו או אי מעשיו אל מול אביו הזקן שנשאר מאחור, במשך כל 22 השנים בהן הוא נעדר מביתו.  כידוע קולמוסים רבים נשברו בכדי לתרץ את כל הקשיים הללו. ובמרכזם של כל אלו עומדת עובדה אחת חשובה אותה מעלים המפרשים כולם ואותה מעלה גם הכתוב עצמו בתוך סיפור התגלות יוסף, ומסעו של יעקב מצרימה.

“וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה.”.

בלשונו של הסיפור המקראי אנו פוגשים ביוסף  כשהוא עומד באירוע שהוא ללא ספק מהמרגשים ביותר המתוארים במקרא, בשינוי מדרכה בדרך כלל מספרת התורה את סיפור המעשה בתיאורים ריגשיים עמוקים.  “וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו.  וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו”. אפשר ממש לחוש את הדמעות עומדות בגרון כשאנו קוראים את דבריו של יוסף בהתוודעו לאחיו. אך כאן חייבים אנו לשאול שוב את השאלה, למה בוחרת התורה לספר לנו את הדברים כך, ומה המסר הגלום בהתנהלות זו של יוסף הן אל מול האחים והן אל מול אביו.

בספרו ‘קדושת לוי’, מעמיד סנגורם של ישראל ר’ לוי יצחק מברדיצ’וב, את הדברים כולם בדרך מפעימה וגאולית משאין כמוה, והדברים שנאמר מתבססים על דבריו.

על המילים הפותחות את מעשה מכירת יוסף “וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.”, כתבו כבר חז”לכפי שציטטנו שם “ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף.”, בפשוטם של דברים אנו מבינים כי יעקב שחייו מלאים תלאות לא זוכה למנוחה גם כאשר תמו תלאות הגלות שלו, גלות חרן. אך בעומקם של דברים טמונה אולי הבנה ייסודית יותר. הכלי יקר אומר על דברים אלו “שכבר נאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך (שם טו.יג) וגם יעקב יש לו חלק בפריעת חוב זה והוא בקש ישיבה של שלוה במקום מגורי אביו כי משנולד יצחק התחיל הגירות, ואברהם ויצחק היו מחזיקים את עצמם כגרים והיו נדים ומטולטלים ממסע למסע, ולא היו קונין נחלת שדה וכרם, והכל עשו כדי לשלם מהרה חוב כי גר יהיה זרעך, בשלמא עשו שהלך לו אל ארץ, שפיר קאמר אין לי חלק במתנה של ארץ הזאת, ולא בפריעת החוב, כמו שפירש”י סוף פרשה וישלח על פסוק וילך אל ארץ (לו.ו). אבל יעקב היה בארץ כנען, ורצה לקבל חלק במתנת הארץ, ולא רצה לשלם חוב כי גר יהיה זרעך, ע”כ קפצה עליו רוגזו של יוסף לכך נאמר בארץ כנען”, דבריו המפתיעים של הכלי יקר מעידים בפנינו מציאות מעט שונה מזו אותה אנו רגילים להעמיד, יעקב אבינו בשובו מחרן מדמה כי עתה מששב מהגלות ייתכן וקצר הקץ והנבואה הקשה של סבו אברהם מברית בין הבתרים כבר קוימה והוא הרי היה גֶר בארץ לא לו, ועבד שם ושב ברכוש גדול. ואולי כך בוודאי חושב יעקב בכך תמה פרשת הגלות הנוראה ההיא, כיוון שחשב כך וקפץ עליו רוגזו של יוסף.

מכירת יוסף וההפרדות בינו לבין אביו האהוב אינה עונש כפי שיאמר יוסף מסוף ימיו לאחיו החוששים מנקמה” וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב”. בעת פרידתו של יוסף מאביו רואה יעקב בעיניים חוששות, איך תקוותו לקיצור הקץ נגוזה. הוא מבין איך למעשה מתחילה כאן מסכת קשה שתכליתה אחת “כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם”,  הוא גם מבין בראייתו כי יש בהפרדותם תכלית עצומה, תפקידו של יוסף הוא להכין את בני יעקב לירידה הזו לגלות. בדברים לפרשת וישב דנו כבר בהבדל המהותי בין תפקידו של יהודה, מורשתו והמלכים שיעמדו ממנו, לבין תפקידו ומהותו של יוסף והמלכים שיעמדו ממנו. ויעקב אכן רואה את התכונות הסגוליות הללו, יוסף הוא זה שעליו מוטלת המשימה להכין את בניו של יעקב ולחשלם לקראת הגלות המשמשת ובאה.

והוא אכן עושה כל שביכולתו ולאל ידו בכדי להכינם ולהופכם משבטים לעם “לְהַחֲיֹת עַם רָב”,  הוא מקשה עליהם בדיוק בנקודה הזו בנקודת הפירוד והמריבה שביניהם, במקום בו כשלו בעבר והוא אינו יכול לעמוד בכך כאשר הוא שומע את אחיו מתוודים על הרע שעשו עימו, הוא רואה בעינו שלא רק שהאחים נוטלים אחריות על אובדנו שלו “וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.”.  הוא גם רואה בהתרגשות שהאח הנבחר מבין בניה של לאה. יהודה [לאחר שראובן חילל יצועי אבין בפרשת בלהה, ושמעון ולוי הודרו מנחלה בשל מעשה שכם וחמור], הוא העומד מולו ולוחם ממש בכדי להגן על קטן בניה של רחל, אחיו בנימין. זהו אותו יהודה שתפקידו הוא להוביל את העם הזה להיות עם רב, יוסף הוא המכשיר את העם, יהודה הוא זה שיניהכם כעם.

לאחר שיוסף מתוודע לאחיו הוא שולח מסר לאביו יעקב, הוא שולח לו עגלות. אנו רגילים לפירוש המקובל אודות הסימן שבעגלות על שום שלמדו יחד את סוגיית עגלה ערופה טרם צאתו של יוסף לדותן. רבות השאלות על דרשה זו הן בהיבט הכרונולוגי, הן בהיבט הערכי. ולא כאן המקום להרחיב בכך. אך ר’ לוי יצחק מברדיצ’וב, עומד דווקא על היבט אחר של העגלות, יוסף שולח לאביו מסר טכנולוגי, עגלות ככלי רכב, לא רק כדי לשאת את יעקב. אלא כדי לסמן לו גלגל סובב בעולם, והנה התגלגלה העת והגיע הזמן לרדת מצרימה, אך בניך אבא, אומר יוסף דרך העגלות מוכנים כעת הם אינם יותר אוסף אנשים מסוכסכים הן נצרפו על ידי ל“עַם רָב”,  יעקב רואה את העגלות ומבין את המסר, ולראשונה מאז הבין כי הגלות קרבה, וכי לא קצר הקץ. “וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם”.

מכאן וקדימה יחל יעקב במסע מצרימה כשהוא מודע לגמרי לתפקידו של המסע הזה, הוא יעבור ראשית בבאר שבע מקום כריתתו של ברית בין הבתרים, יעלה עולות וזבחים ויקבל שם את ההבטחה האלוקית שתתן בו את העז לצעוד נכוחו אל הגלות “אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם”.

ירידתו של יעקב מבאר שבע למצרים אינה מסע רגיל, עד כה ראינו מסעות לארצות רחוקות אך אלה היו תמיד מסעות של ראש משפחה הנושא עימו את משפחתו, והמסע הוא מסעו שלו. כך אצל אברהם “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם” כך “וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר”  וגם אצל יצחק “וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה.” וגם בצאתו של יעקב מחרן “וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים.“.  תמיד מתואר המסע כמסעו של המנהיג ראש המשפחה ושל הנלווים עימו והטפלים לו. עתה בירידה לגלות מצרים, מעת שנצרפו והתאחדו לקבוצה אחת ומגובשת, המסע למצרים הוא מסעו של עם וכל פרט הפוסע במסע הזה חשוב. ולכן לראשונה במסע למצרים אנו פוגשים במפקד שמות של כל 70 הנפש היורדים מצרימה “וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה”.

יעקב מבין לעומקו את משמעותה הלאומית והעתידית של הירידה הזו מצרימה, ושולח גם הוא טרם בואו מסר ליוסף “וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה”, יעקב שולח ליוסף מסר, יהודה אל יוסף, רק בהיותם של שני הכוחות הללו מלוכדים בתודעתו של העם, רק אז יוכלו לשאת את עולה של הגלות, ולהיות מוכוונים לחלקה האחרון של נבואת בין הבתרים “ וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה”.

והנה כאשר יפטר יוסף מן העולם ויקום “מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף.“, חששו מעם ישראל ומכוחו להשפיע על מצרים נובע בשל היותו עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ” בזכות צירופו של יוסף את אחיו,  בזכות יהודה שידע לקבץ את אחיו בעת משבר, בזכות האחים שידעו להתקבץ חזרה למרות הנפילה, בזכות אביהם יעקב שידע לקרא את הרמזים מבין השורות, בעגלות באלומות, ובכוכבים. ובזכות התוכנית האלוקית כולה. עומד עם ישראל אל מול משבר הגלות כעם בני ישראל ולא משפחות משפחות. בזכות זאת הוא יעלה ויפדה מהגלות כ”צִבְאוֹת ה'”, כגוי גדול עצום ורב.

גם הפטרת פרשת ויגש בנבואתו של יחזקאל הנביא “וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו.” עוסקת  בדיוק באותו הנושא ובאותו המסר “כֹּה אָמַר ה’ אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא  יִהְיוּעוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד”.

גם בימים אלו של אתחלתא דגאולה ממש מחד, ושל האמת שנהיתה עדרים עדרים מאידך, ראוי לכולנו לזכור כי כמו אז גם עתה, המפתח ליכולתו של עם ישראל לשרוד את התקופה הקשה של הגלות ולעלות ולזרוח לאורה של גאולתו המנצנצת מעל בקעת הארבל, טמונה ביכולתנו להיות “ עַם רָב”, כזה הנושא את כל פרטיו על כל שונותם ונבדלותםול“קָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד”  ואז מובטח לנו ש -” וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה’ מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.

כמה זועקות פתאום מילות השיר של מאיר אריאל וארקדי דוכין – כתונת פסים

לפני כמה וכמה שנות אלף / נפרדנו אני ואחי
הוא לכיוון של הקרירים האלה / אני לדרום מזרחי
יובלות על יובלות לא התראנו / ופתאום נפגשנו כאן
לא הכרנו כל כך השתננו / טוב שהשארנו סימן
מה הם עשו לך אתה בכלל לא דומה לי / בבכי צחק לי אחי
אתה לא נראה כל כך ישראלי / בטח שלא תנכי
כן, כל הצבעים עוד יזהירו  / לכל הצדדים בעולם לראות כולם את כולם

וכל הצדדים עוד יכירו / בגוונים השונים את עצמם
ויותר הצבעים לא יסתירו / אדם מאדם דם מדם

הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע / כל פס רוצה לקלף לי את העור
הו פסים פסים פסים שלי אני לא אשתגע / רק אתן לגוונים מעט אור

פולנים התנפלו על מרוקו / רוסים נכנסו בתימן
מצרים חטפה מטורקיה / שבדרך תקעה את יוון
איך שביניהם הסתבכנו / כבר סופר אף כי לא יאומן
אבל למה את המלחמות הזרות שלהם משכנו / אחרי שהם שכחו אותנו מזמן מזמן