“אל הארץ” – אורן ברט מחפש את המשמעות הארצישראלית הטמונה בפרשה ואת הקשר העמוק, המיוחד והמהותי של התורה לעם ולארץ: פרשת וארא – על שליחות וקבלה, על מלכים ועבדים, על פלאות ועל ניסים, ועל נסיך מצרים ועשרת הדברות.


וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.

לשבת פרשת וארא יש מקום חם אצלי בלב, שכן זו שבת בר המצווה שלי, חלק מהדברים שנכתבו כאן היום יתבססו על דברים שאמרתי בדרשת בר המצווה שלי שלהפתעתי אני עדיין זוכר חלקים ממנה.

החלק הראשון של פרשת וארא, עוד לפני שהתורה מתחילה לספר לנו על המכות שהקדוש ברוך הוא מנחית על ראשו של פרעה ועל העם המצרי, עוסקת שוב במפתיע בהוראות וההנחיות של ריבונו של עולם למשה רבנו טרם שליחותו. למעשה זהו גם החלק העיקרי שעליו מתבססת ההגדה של פסח. ואם כך הקשר של דברים ייסודיים אלו שבגאולת מצריים אלינו החיים בדור של אתחלתא דגאולה ברורים ובוהקים עתה משהיו אי פעם לאורך הדורות מעת שחרב ביתנו בעוונות. ועל כן חשוב שנבין את הדברים לאשורם ונמצא בהם את הסימן לבנים שטווי בעומקם של מעשי האבות.

כפי שמקובלנו כבר, בקריאה עמוקה יותר של הדברים כפשוטם, וההסתכלות עליהם כחדשים מעלה שתי שאלות ותמיהות מהותיות.

השאלה הראשונה נוגעת לעצם מיקומו הכרונולוגי של קובץ ההנחיות הנוסף למשה דווקא עתה.

בשבוע שעבר לאחר שהקדוש ברוך הוא מטיל על משה את משימת גאולתם של ישראל ממצרים, “וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.” פועל משה בהתאם להוראות שקיבל ומתייצב יחד עם אחיו אהרון גם לפני פרעה וגם לפני בני ישראל אליהם הוא נשלח בנפרד בציווי “לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם” ומוסר אליהם את דבריו של הקב”ה כפי שהם מיועדים להישמע על ידי כל אחד מהצדדים, לבני ישראל הוא מוסר את קוד הגאולה פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם.“,  ולפרעה הוא מעביר את המסר “וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה’  אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה’ אֱלֹהֵינוּ”. גם תגובות הצדדיםלדברים הינן חלק אינטגרלי מהוראות המשימה. בני ישראל בשמעם את הקוד המוחזק בידם לגאולה המתחבר לצוואתו של יוסף טרם מותו “וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת”. מאמינים לצווי הגאולי: “וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ”. ופרעה מלך מצרים פועל גם הוא בדיוק כמצווה וכצפוי “וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה” ואכן פרעה אינו מקבל את דבריהם של משה ואהרן ועונה להם “מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ”.  תגובתו של פרעה אף חריפה הרבה יותר והוא מקשה את עולו על עם ישראל,, שכשלעצמו לא נשאר אדיש לקושי החדש וצועק אל משה “יֵרֶא ה’ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ”. והנה במקום להמשיך בתיאור התרחשות הדברים בסיפור המעשה כפי שאנו מצפים, וכפי שלמעשה קורה בהמשך בסיפור המופתים והמכות עוצרת לפתע התורה ופורסת לפנינו מחדש את הציווי של ריבונו של עולם למשה. יתרה מכך, התורה עושה זאת יותר מפעם אחת לראשונה בתחילת הפרשה ממש לאחר שהקדוש ברוך הוא מציג את עצמו כאילו מחדש לפני משה “וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”  מצווה הקב”ה את משה שוב “בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.”, ואז לאחר שמשה מנסה שוב להסיר את עול הציווי מעליו אנו פוגשים שוב באותו הציווי, “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.”. ושוב לאחר שהתורה מונה את “רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם”  של בני ישראל (ועוד נדון במפקד הזה), אנו פוגשים באותו הציווי  “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה’ דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ.”, ציווי תמציתי הנושא בחובו בדיוק, את כל הנאמר בציוויי שבתחילת הפרשה. במילותינו שלנו אני האל, וזאת משימתך, לך לדבר עם פרעה.

הדברים חוזרים ונשנים לאורך כל תחילת הפרשה ואולי שיאם הוא בתמצית הדברים המופיע רגע לפני המפגש בין משה ופרעה  “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם”. וכמובן אין לנו אלא לתמוה מדוע נדרשות כל כך הרבה חזרות על אותה השליחות. ובעיקר מדוע מופיעה חזרה זו דווקא עתה בסדר הכרונולוגי של הדברים ומדוע נדרש ריענון לציווי השליחה של משה, בצורה כמעט זהה בתוכנה לזו שנעשתה בסנה ?

השאלה השנייה נוגעת לאותו מפקד שהזכרנו, הן בנוגע למקומו של המפקד הזה כאן לאחר מנייתן של לשונות הגאולה, והן בנוגע להיותו מפקד חלקי, התורה מתחילה במפקד של “רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם”, וכמקובל פותחת במניין של “בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל” וממנו ממשיכה  ל”בְנֵי שִׁמְעוֹן” ומשם כמקובל גם לבא בתור “וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם”,  אך כאן משנה התורה ממנהגה ופורטת את בני לוי לדורותיהם אף הרבה קדימה מהמקום והזמן בו נאמרים הדברים, למעשה מונה התורה עד פנחס נכדו של אהרן. ולאחר בני לוי ? כאן תם המפקד הזה ושוב אין לנו אלא לתמוה מהו אותו מפקד מה תפקידו ומדוע הוא ממשיך קדימה גם לדורות הבאים ?

כהרגלנו ננסה לפרוס תשובה אחת שתתן מענה לכל התמיהות הללו תוך הסתכלות על הדברים דרך מבטה של גאולת עם ישראל בארצו.

בכדי להבין את הדברים לאשורם עלינו לנסות ולבחון את האירועים משתי נקודות מבט השונות מן הדרך בה אנו רגילים להביט בהם. נתחיל מלהסתכל על משה רבנו, אבל הפעם לא בעיניים של ישראלי בן המאה ה21 הרווי בתובנות ויודע ברוך השם את התורה, ומכיר את משה והליכותיו. וגם לא בעניים של מי שקרא רק לפני שבוע את מעמד הסנה ואת אשר צווה משה שם, אלא דווקא בעיניהם של אלו שמשה נשלח אליהם, פרעה ועם ישראל. בעיניהם, כאשר הם מביטים במשה השב ממדין נראית ככל הנראה תמונה שונה [רק לשם המחשת הדברים אפשר לנסות ולראותם כפי שמציגים אותם יוצרי הסרטים “נסיך מצרים” ו “עשרת הדיברות” שפירשו את הדברים כמעשיהם וללא התייחסות לצידם האלוקי], האדם הפשוט המצרי, העבד הישראלי  ואפילו מלך מצרים בכבודו ובעצמו, החיים את יומם במצרים ואינם חשופים לנפלאות ולגילויים בהם חזה משה בסנה ואליהם התוודענו בשבוע שעבר רואה את הדברים ככל הנראה כך:- לפני כשישים שנה, בשל פרשייה פלילית הקשורה למותו של שומר מיצרי, ברח או הוגלה אחד מבניו של מלך מצריים לניכר, ועתה לאחר שחלפו שישים שנה וכל אלו המחפשים את ראשו אינם כבר בין החיים [כאמור בעת שהקב”ה מצווה את משה לשוב למצרים, “לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ”], עתה שב אותו נסיך גולה והוא מבקש לו שלטון, ולכן הוא מתעמת עם פרעה ומנסה לשלוט באחד המשאבים החשובים במצרים, כח העבודה הבונה את ערי האימפריה המצרית.

והמבט השני הוא מבט תהליכי כולל המביט אל כל פרטי העניינים הפוקדים את משה רבנו בקבלו עליו את תפקיד רועהו הגאולי של עם ישראל. הבה ננסה לסדר את הדברים. ראשית מעמד הסנה, שיאו של  המעמד העצום והנשגב הזה הוא ללא ספק  מעמד התחדשות ההבטחה האלוקית, וברית בין הבתרים, אך להפתעתנו מקומה של ברית בין הבתרים נפקד מהמעמד כמעט בכלל, למעשה הטעם לגאולה הצפויה על פי דברי של הקב”ה אינו ההבטחה לאברהם אלא “רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו”, וגם “הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם”, ולמעשה למעט החלק האחרון של “וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם וגו'”, המתכתב עם “וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.” שליחותו של משה מנותקת ממש מברית בין הבתרים וההקשר ההיסטורי מורשתי שלה.

מעמד הסנה עוסק כולו בגאולה דקלרטיבית [הצהרתית], בה מציג ריבון העולם למשה את עצם קיומה של תוכנית גאולה לעם ישראל, אולם חלק זה של המעמד אינו כולל יישום מעשי של ממש למען הגאולה הזו. גם האותות הניתנים למשה במעמד הסנה נועדו לא לשם הגאולה ממש אלא כהוכחה על אמיתות השליחות שלו לעם ישראל עצמו. “לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב”. ומכאן בונה לנו התורה את דמותו של משה כמנהיג .לאחר הדין ודברים כשמשה נוטל את העול על כתפיו, משה נפרד מיתרו חותנו אבל הפעם כבר לא כאִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים” אלא “אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם”   בעת מסעו של משה למצרים ואל מפגשו עם נשואי שליחותו אנו פוגשים עוד שני אירועים שנועדו להכינו למפגש זה ולמשימת חייו, ראשית אירוע הברית של בנו אלעזר. רבות נאמר כבר על אירוע הברית הזה, ואין כאן המקום להעמיק בו, אך לענייננו חשוב רק שאירוע זה הינו למעשה התחדשות של בריתו העצמית של משה עם ריבון העולם כפי שביאר  החזקוני על המילים “חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת שבדמים של מילה זאת נהיית חתן לבני ישראל ומי שברא העולם ברוך הוא”.

 האירוע השני המצוין בדרכו של משה הוא החיבור לשורשיו הפיזיים ולחיבורו הפיזי לעם ישראל “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ”.  מעתה משה המגיע למצרים אינו עוד נסיך מצרים הגולה, הוא עיברי בן שבט לוי הבא לגאול את אחיו. ואכן בבוא כך אל בני ישראל ובהביאו את בשורת הגאולה ההצהרתית אליהם “וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ.”

משה המגיע למצרים, הוא איש אחר לגמרי ממשה שיצא ממנה, הוא כבר אינו נסיך מצרים הגולה, הוא עברי המחובר לשורשיו ולבריתו האלוקית הוא מנהיג נבחר ע”י האל הפועל במשימת גאולה.

אך עתה נדרש משה לעמוד לא רק מול עם ישראל אלא מול פרעה, זה העלול עדיין לראות בו טוען לכתר השב משדה מדין ומנסה למרוד בו ולהמריד נגדו. אל מול דבריו של משה “שַׁלַּח אֶת עַמִּי” פרעה לא רק שמתעלם מהבקשה, אלא אף מקשיח את עמדתו מול עם ישראל. ויתירה מכך הוא מנסה להניח טריז בין משה ובין העם על המילים “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם” פירש הרביעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג (מגדלי הלוחמים במאה ה19 נגד התפשטות הרפורמה) בעל “הכתב והקבלה” :”סבה זו אמר אליהם אחרי שאתם בעצמיכם הנכם חפשי מכל עבודה מה לכם להיות מתעבר על ריב לא לכם ולחפש עלילות מרמה ולדבר על לב העם למרוד במלכם” פרעה בדבריו למשה ולאהרון מטיל ספק באמיתיותה של שליחותם ועל חיבורם האמיתי של ה”שליחים” אל העם. ואכן בני ישראל המוכים מההכבדה הקשה על גבם, מטילים ספק באמתיותה של הגאולה הזו הדקלרטיבית וקובלים בפני משה ואהרן “יֵרֶא ה’ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ”.

תגובתו של משה לתלונת העם תמוהה, משה שואל את הקב”ה “לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי.  וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ”, ושואלים רבים מרז”ל “על מה טען משה והלא כבר אמר לו בסנה “וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה” ועונה על כך הנצי”ב מוולוז’ין בהעמק-דבר “שקבל משה על העם שאיננו מאמין עוד ואם כך אין זו עת הגאולה ואם לא הגיע עוד זמן הגאולה למה זה שלחתני קודם הזמן:

פרשתנו פותחת ברגע המעבר מהגאולה הדקלרטיבית לזו המעשית, בפרשתנו נפגוש את זרועו הנטויה של הקב”ה בגואלו את בנו בכורו ישראל מן השעבוד, ובהכותו את מצרים. פרשת וארא, נושאת בתוכה את המעבר מגאולה שבהצהרה לגאולה שבמעשה, וברגע המעבר הזה מן הטבעי לניסי נדרשים אנו לשידוד המערכות והחלה מחדש של המנהיגות.

כפי שראינו הפרשה מתחילה בכמו חזרה על ציווי השליחות אך זו אינה חזרה זוהי בעצם הבהרה ודיוק של אותו הצווי, אך בפסים מעשיים הציווי מובא הפעם ממקום אחר לגמרי. הגאולה המעשית מונעת אומנם מ “וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת  נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם” מכאבם של בני ישראל מן העבודה,אבל עתה היא מוצמדת גם ל”וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי”, להבטחה ההיא שם בברית בין הבתרים. גאולה מעשית שכזו אינה כללית כלל ועיקר, מפורטת היא עד מאוד לכל שלביה ופרטיה , “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.”  לגאולה מעשית שכזו יש יעד ברור ומדויק  אם בסנה ברמה ההצהרתית מבטיח הקב”ה למשה “וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי”  עתה משעוברת תוכנית הגאולה לפסיה המעשיים היעד שלה אינו עוד  ארצם של הכנעני החתי האמרוי הפריז החוי והייבוסי אלא “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה”, היעד של הגאולה הוא הארץ המובטחת בברכתם של האבות. זו הגאולה שהיא מימוש בריתו של הקב”ה של המילים “וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה”

גאולה שכזו אינה יכולה להיות מוטלת אלא על כתפיו של מי שגם בעיניו של הפשוט שבישראל והגדול שבמצריים אין צל של ספק באמיתות שליחותו, בטהרת מקורותיו, וביעדי הגאולה ועל כן לאחר חידוד השליחות ממשיכה התורה ופוקדת את שבט לוי כור מחצבתו המורשתית של משה בתוך עם ישראל, לא רק  מנין של שבט  לוי כנפרד אלא מנין שבט לוי בתוך עם ישראל ולא רק עד דורם של משה ואהרון אלא עמוק לתוך דורותיהם בכל המסע העתידי שלהם אל הארץ הזו.

גאולת מצרים היא המטביעה את חותמה על כל הגאולות שאחריה. ולפני שהיא עוברת לחלקה המעשי הניסי והפלאי מדייקת לנו התורה שלושה כללים חשובים בגאולה.

גאולה אמיתית אסור שתהיה מונעת מצורך לפתור כאב וסבל

גאולה אמיתית חייבת להיות מונהגת על ידי מנהיג המחובר עמוק לשורשיו לעמו ולמורשתו ופועל מתוכם

גאולה אמתית חייבת להיות מחוברת  למורשת האבות ולארץ חמדת אבות