פרשת וארא היא היא ערש הציונות. הרב רועי כהן מביא את דברי הרב כלפון משה הכהן המשווה את הרצל למשה המודרני: “כי רבים מאחינו לא שמעו אליו באמרם ‘אין אלו אלא דברי אגדה’… ותשובתו של האיש הנעלה… ‘אם תרצו אין זה דברי אגדה’!”.


משה חוזר אל העם, לבשר להם שהקב”ה מכין תוכנית אדירה לשחרור העם מעבדות.

העם, שכבר קיבל הכבדה במשימות, לא מקשיב לו (שמות ו ט): “ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה”.

מעניין הדבר, שואל ר’ כלפון משה הכהן, שיש כאן דבר הנוגד את טבע הסובל! הסובל הרי מחכה ומצפה לכל מילות ניחום ולכל תוכנית גאולה. הוא משתעשע ברעיונות אלה, ונאחז בהם, ולו רק בדמיון. ואילו כאן-העם מתייחס באדישות לבשורה. כיצד ומדוע?

כדי לענות על זה, מוהרמ”ך מציג את המציאות בימיו, בסיפורו של… הרצל… (יד משה י’):
“…ונראה לענ”ד בזה, שזה היה על דרך שהיה בראשית החלה רוח ה’ לפעם את האיש הנעלה אשר על ידו התחוללה עצת ה’ הרעיון הציוני. כי רבים מאחינו בראשית הימים, לא לבד שלא שמעו אליו, באמרם “אין אלו אלא דברי אגדה”? אלא היו עוד רבים וכן שלמים שהתנגדו לו בפועל ממש”.

הרצל, “האיש הנעלה” כלשונו, מסר את חייו לעורר על רעיון הציונות. עבר ממקום למקום ודיבר על לב האנשים לעלות לארץ ישראל. רבים בזו לו. מדוע?

“והסיבה העיקרית לזה היתה הארכת הגלות וכובד שעבוד מלכויות. ונדמה להם כל זה כחלום ממש ודבר בלתי אפשרי לצאת אל הפועל”.

הרגילות לגלות! לא מסוגלים לדמיין מצב אחר! דברי אגדה רומנטיים, ותו לא. לא אדם כהרצל ז”ל יתייאש: “והאיש הנעלה הזה אשר הקדיש כל ימיו למטרה רוממה זו, לא נח ולא שקט, ויום יום הוא מוסיף דעת ונתיבות ישרות, להורות את העם ואת העולם, כי דבר זה הוא ממשי … עד כי מצא לו אוזן קשבת, וכהיום תהילה לאל יתברך, החזיקו אחריו נבחרי גדולי ישראל וגדולי העולם, עד כי הוצע גם לפני הממשלות האדירות, ונתקיים זה לחוק, ויצאו דבריו אל הפועל להושיב ישראל על ארצם….”

הרצל ממשיך לכתת רגליו, עד שהרעיון שהיה נתפס כ”הזיה”, הופך להיות נושא הנידון על ידי האומות והמעצמות, ולבסוף-אישור להקים בית בארץ ישראל לעם היהודי.

“ותשובת האומרים היתה תשובתו של האיש הנעלה, שהיה רגיל להשיבם ‘אם תרצו אין זה דברי אגדה’. באופן גם כי הרעיון מצד עצמו הוא טוב ומועיל בכל זאת לרוב ההרגל בצערים ושעבודים, ולרוב התרחקות הקרבת דיעות…לדעה כזו שהיתה בתכלית היאוש במלא מובנה האמתי…”

הרצל היה צריך לשכנע, שמה שהיה נתפס כאגדה, הוא בר ביצוע. לאמת אצל ההמון את האמונה, שיש סוף לגלות. “הוא בדיוק הסיפור של ישראל במצרים: וכן ממש ויותר מזה היה מצב בית ישראל בארץ מצרים אשר לקוצר רוחם, שלא ידעו איך ובמה יגאלו, ולרוב העבודה הקשה, אשר שללה מהם כל פדות ושיחרור, דרור וחופש, היה זה להם לדבר זר ומוזר מאד…”

יציאה ממצרים? והרי יש כמה דורות של עבדים בעם, ומה הסיכוי שישתנה??

האמון באפשרות תהליך הגאולה, הוא עצמו הנותן כוח גם לשרוד בינתיים, וגם להיות בדריכות ובציפייה לקראת הצעדים הבאים בגאולה, שיתגלו במהרה בימינו אמן.