Search
הספרות חוגגת ניואנסים.  אז למה עולם הספרים מרגיש כל כך חד צדדי על ישראל?

הספרות חוגגת ניואנסים. אז למה עולם הספרים מרגיש כל כך חד צדדי על ישראל?

(Datilin) – עבור אנשים רבים במרחבים ספרותיים, גלי האנטי-ישראליות מאז ה-7 באוקטובר ופרוץ מלחמת ישראל-חמאס – בין אם מונעים מבורות, מידע מוטעה או אנטישמיות זדונית – הפתיעו, והדילמות של השתתפות מתמשכת הם חדשים באופן דומה.

לא כך מבחינתי. ראיתי את הרעל הזה מתפשט בקהילות המקצועיות שלי כבר כמעט שני עשורים. וכך אני מוצא את עצמי עכשיו בחזרה למקום בו הייתי לפני כ-18 שנים, תוהה מה לעשות לגבי החברות שלי בחוג מבקרי הספרים הלאומי.

על פי הצהרת המשימה שלו, ה-NBCC "מכבד כתיבה יוצאת דופן ומטפח שיחה לאומית על קריאה, ביקורת וספרות". מטרות כאלה משכו אותי בשנת 2006, כאשר, כ"סופרת מתפתחת" בת 30 ומשהו, שבנה פרקטיקה לביקורת ספרים, הגשתי את האישורים שלי להצטרפות ושילמתי את דמי החבר.

ואז הגיעה מלחמת לבנון השנייה ב-2006. בזמן שקראתי ודאגתי לישראלים מרחוק, נשיא הארגון דאז השתמש בשורתו בבלוג הנשלט על-ידי המנהלים כדי לחקור נגד ישראל. כשהגבתי בפומבי על מספר פוסטים והגעתי באופן פרטי למעט האנשים שהכרתי בארגון, כמעט ולא קיבלתי תמיכה. מאוחר יותר באותה שנה, הנשיא הגביר את הרטוריקה שלו בכך שהאיר שוב ושוב את "פלסטין: שלום, לא אפרטהייד" הידוע לשמצה של ג'ימי קרטר ולאחר מכן פתח במסע הטרדה בטלפון ובאימייל (שואל אותי, בהודעה בלתי נשכחת אחת, איך הרגשתי לגבי צה"ל מכוון לנשים וילדים בגין רצח).

החלטתי שנמאס לי. התפטרתי מהחברות שלי.

שנים עברו. לארגון הייתה הנהגה חדשה. בשלב מסוים, הבלוג המקורי הזה נעלם. עדיין כתבתי על ספרים. החלטתי לנסות שוב את ה-NBCC. מעולם לא חיפשתי שם תפקיד משמעותי במיוחד, אבל כן תרמתי לבלוג (המחודש). הצבעתי בבחירות, גם אם באופן לא סדיר. מדי פעם השתתפתי באירועים, כולל טקס הענקת הפרסים השנתי, שזוכה באופן שגרתי לסיקור עיתונאי ארצי.

לא השתתפתי בטקס האחרון שכזה, שנערך ב-21 במרץ בניו יורק. אבל למחרת עמית אמר לי ש"רצח העם" בעזה היה מוקד של הערות מבוא ונאומי קבלה שלאחר מכן. לא ראיתי אזכור להיבט הזה של האירוע בסיקור העיתונות שנתקלתי בו. אבל כשצפיתי בהקלטה של ​​האירוע, השנים חלפו. תהיתי איך הייתי מגיב באותו הרגע לו הייתי חבר בקהל. ותהיתי איך להגיב הפעם.

מה גילתה ההקלטה? סגנית נשיא ה-NBCC לפרסים, Keetje Kuipers – אשר מופיעה גם באתר האינטרנט של הארגון כסגנית נשיא לגיוון, שוויון והכלה – הייתה הדוברת הראשונה שהזמינה את מה שהיא כינתה "המשך רצח העם המתחולל בפלסטין". ברגע שהיא הוציאה את המילים הללו לידי ביטוי פרצו מחיאות כפיים מהקהל.

אבל קייפרס לא היה גמור. בצטט את יצירתם של שני משוררים בעלי מורשת יהודית – ג'יין הירשפילד ואדריאן ריץ' המנוחה – קראה קייפרס להבנה מרחיבה של ה"אנחנו" הקולקטיבי כשהיא המשיכה לסיכום שלה, והזעיקה את הנאספים "לעשות את העבודה להרחיב את החמלה על עמוד, ובעולם, וה'אנחנו' הזה כולל את העם הפלסטיני. תן לזה להיות מה שאנחנו אומרים ועושים הערב כשאנחנו מתאספים יחד כדי לחגוג את כוחן של מילים".

נעדר מהמילים החזקות הללו: כל אזכור של 7 באוקטובר, חמאס, או יותר מ-100 בני הערובה שעדיין שבויים בעזה. נעדרה כל אי הסכמה נשמעת מהקהל ביחס ל"רצח העם המתחולל בפלסטין".

שני זוכי פרסים השתמשו בנאומי הקבלה שלהם כדי להביע רגשות דומים, בולט גם בשל מחיקתם. סאפיה סינקלייר, שקיבלה את פרס האוטוביוגרפיה עבור ספר הזיכרונות שלה "איך לומר בבילון", הציעה שהרקע הראסטפרי שלה יידע את דעותיה:

כבת של מרד ראסטה, אני יודעת שאף אחד מאיתנו אינו חופשי עד שכולנו חופשיים… מה שאומר שאנו רוצים לראות את כל האנשים המדוכאים משוחררים מכבלי האלימות הקולוניאלית. אני מתפלל לסיום רצח העם בעזה ואני רוצה לראות את פלסטין חופשית בימי חיי, סודן חופשית, האיטי חופשית, קונגו חופשית.

רוקסנה אסגריאן, זוכת ספרות עיון על "היינו פעם משפחה: סיפור על אהבה, מוות וסילוק ילדים באמריקה", סיכמה את נאום הקבלה שלה כך:

ספר זה עוסק במה שיכול וקורה כאשר המערכות שלנו והממשלה שלנו מייחסים פחות ערך לחייהם של ילדים מסוימים מאשר לאחרים. בגלל זה אני רוצה להוסיף למקהלת האנשים שדורשים הפסקת אש קבועה והפסקת התנאים הבלתי אנושיים בעזה. לכל ילד מגיע לשרוד ולשגשג, כבודו המובנה ללא פגע. תודה.

אסגריאן לא כללה בין אותם ילדים את נערי ביבס, שנחטפו עם הוריהם מקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר (כפיר היה אז בן 9 חודשים; האח הגדול אריאל, 4), וכעת, חצי שנה לאחר מכן, עדיין מוחזקים כבני ערובה ב- עַזָה. אם היא הייתה מודעת למגוון הטראומות שנגרמו לילדי ישראל ב-7 באוקטובר ואילך, או לילדים הישראלים שהיו עדים להוריהם נטבחים בבתיהם שלהם, או לעשרות אלפי משפחות עקורים מהקהילות שהותקפו באוקטובר. 7 ואלה שמצפון תחת איום מחיזבאללה, היא לא הזכירה אותם.

אני לא יכול להיות בטוח מה הייתי עושה באותו הרגע לו הייתי חלק מהקהל. בוודאי, לא הייתי מוחא כפיים לנאומים של קייפרס, סינקלייר או אסגריאן. לו הייתי משתתף באפטר פארטי המקובל, אולי הייתי מסתובב לרגע עם זוכת פרס אחרת, מריון ויניק. לאחר שבירך אותה על פרס השירות של NBCC שקיבלה על מעורבותה ומנהיגותה ארוכת השנים, אולי הייתי מודה לה על השורה המסכמת של נאומה: "יחי ה-NBCC, והשלום במזרח התיכון", האחר היחיד של הערב – והכי טוב. וחומל – התייחסות למלחמה.

נאומו של ויניק התייחס גם להתקדמות הגיוון וההכלה שעשתה ה-NBCC מאז הרגע הגדוש שלאחר רצח המשטרה של ג'ורג' פלויד ב-2020. המאמצים הללו הופכים את ההדים המוחיים הללו לחוויית ה-NBCC הקודמת שלי למצערים יותר.

השבוע שלחתי אימייל ל-NBCC עם החששות שלי, ואמרתי שאני כותב על הטקס ושאני מקווה שההערות החד-צדדיות שנאמרו שם "אינן סימן להתפתחויות מדאיגות יותר שיבואו". הת'ר סקוט פרטינגטון, נשיאת ה-NBCC, הודתה לי על הדוא"ל שלי ואמרה שהיא "תשתף את המחשבות והחששות שלך עם שאר חברי ההנהלה".

עקבתי אחר החלטות והצהרות של ארגונים ספרותיים שנפגעו הן עקב עיוותים של התיעוד ההיסטורי והן עקב דמוניזציה מתמשכת של מדינת ישראל, הישראלים ו/או הרוב המכריע של יהודי התפוצות שהם לֹא אנטי ציונים. רבים מאיתנו מתמודדים עם האופן שבו הרעילות ההולכת וגוברת על ישראל צריכה לעצב את השתתפותנו בקהילה הגדולה יותר. לפעמים, השאלה מסתכמת בכך: בהנחה שהמחויבות שלנו לעמותות יהודית או לאזרחות ישראלית אינה מוציאה אותנו אוטומטית, האם אנחנו בכלל רוצים להישאר חלק ממרחבים ספרותיים שברור שלא מקבלים אותנו כעצמנו המלא? כמה מאמץ אנחנו מסוגלים ומוכנים להשקיע – וכמה פעמים – בניסיון להסביר ולחנך את אלה שפשוט לא מודעים לנזק שנגרם? ומה עושים באותם מקרים שבהם שום הסבר או חינוך לא יכולים להתגבר על האנטישמיות האנטי-ישראלית?

עדיין לא החלטתי אם אחדש את החברות שלי ב-NBCC כשתגיע חשבונית התשלום. אבל זה בטוח: הנסיבות האלה אינן מוגבלות לי ול-NBCC. השאלות והדילמות נותרו – ואני חושד שרק יחריפו – עבור כותבים אחרים, גם לגבי ארגונים אחרים.

הוא סופר, מורה ותומך ספרותי. היא גם העורכת והמוציאה לאור של The Practicing Writer, ניוזלטר אלקטרוני בחינם.

דילוג לתוכן