Search
היסטוריה של עידן מרכזי בפלסטין זוכה בפרס ספר יהודי מוביל

היסטוריה של עידן מרכזי בפלסטין זוכה בפרס ספר יהודי מוביל

(Datilin) – אחד הפרסים היוקרתיים ביותר בהוצאת ספרים יהודית הוענק לספר עיון, שמציע כיצד ערבים ויהודים יכלו ללמוד לחיות יחד בפלסטין ההיסטורית, מציע שביב של תקווה לעתיד טוב יותר.

זו דרך אחת לקרוא את "פלסטין 1936: המרד הגדול ושורשי הסכסוך במזרח התיכון", מאת הסופר האמריקני-ישראלי אורן קסלר. דרך אחרת היא לראות באירועים המתוארים בספר – תקופה של התגבשות צבאית ופוליטית על ידי ציונים ודחייה כמעט מוחלטת של מדינה יהודית על ידי הפלסטינים – כמבשר הבלתי נמנע למבוי הסתום העקוב מדם של 88 השנים הבאות.

בהודעתו מוקדם יותר החודש, אמר פרס סאמי רוהר לספרות יהודית כי הפרס העליון שלו, 100,000 דולר, יוענק לספרו של קסלר על "הנרטיב הניואנסי והמאוזן שלו על מקורות הסכסוך במזרח התיכון עם השלכות מרחיקות לכת על זמננו. ” הפרס השנתי מוענק בשיתוף עם הספרייה הלאומית של ישראל.

הספר מתמקד בתקופה שבין 1936 ל-1939, כאשר ערבים שחיו תחת המנדט הבריטי התקוממו נגד אוכלוסייה יהודית מתנפחת והבריטים הממונים. קסלר, שעבד עבור צוותי חשיבה שונים כמו גם ב"ג'רוזלם פוסט", מצטט הערכות כי 500 יהודים, 250 אנשי שירות בריטים ולפחות 5,000 ערבים מתו בהתפרעות ובדיכוי הבריטים שלאחר מכן.

בעקבות האלימות, ועדת הקליפה של בריטניה הציע לחלק את המנדט למדינות יהודיות וערביות – תוך הצבת מגבלות על ההגירה היהודית. הממסד הציוני בראשות דוד בן-גוריון וחיים ויצמן קיבל את ההצעה; מוחמד אמין אל-חוסייני, המופתי הגדול של ירושלים והמנהיג בפועל של הקהילה הערבית הפלסטינית, דחה את הרעיון וקרא לג'יהאד.

קסלר מכנה את האירועים "סיפור של שתי לאומניות, ושל הפיצוץ הגדול הראשון ביניהן". היהודים יהפכו את המרד לטובתם, על ידי התמקצעות הצבא שלהם (בעזרת בריטניה), הרחבת החקלאות והתעשייה ומעבר לעשור הסוער והטראגי הבא בביטחון שיוכלו לעמוד בהתנגדות הערבית.

אורן קסלר, הסופר "פלסטין 1936". (הדס פרוש; רומן וליטלפילד)

הפלסטינים, בינתיים, יצאו מהמרד מוחלשים מבחינה מדינית, כלכלית וצבאית. היסטוריונים משני הצדדים מסכימים שכישלון המרד היווה את הקרקע למה שהפלסטינים מכנים הנכבה – או "קטסטרופה" – ולניצחון של ישראל במלחמת העצמאות ב-1948.

למרות יצירת היסטוריה, הספר נחת בערב ה-7 באוקטובר, ובהכרח מציע דלק לוויכוחים המרכזיים למחאות והמחאות הנגד שבאו בעקבות התקפת חמאס על ישראל ומלחמתם של הישראלים בעזה: האם הפלסטינים ערבים קורבנות של "פרויקט קולוניאלי של מתנחלים", או מנהיגות כושלת משלהם? האם שני אנשים כל כך מסוכסכים יכולים לחלוק את האדמה, או על ידי חלוקתה או יצירת קונפדרציה כלשהי? ואולי הכרת ההיסטוריה הזו תקרב את שני הצדדים לפתרון?

"זו הגרסה האופטימית יותר של התשובה", אמר לי קסלר בשבוע שעבר, כששאלתי לו את השאלה האחרונה. "אני חושב שהספר שלי והפרק הזה בהיסטוריה מלאים בשאלות 'מה אם'. הרעיון שדברים אכן יכלו להתנהל אחרת ושלא נגזר עלינו עימותים אינסופיים מרמז שאולי הם עדיין יכולים להתנהל אחרת בהווה ובעתיד".

מה אם, הוא שואל, הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי לפלסטין, היה מינה מתון במקום אל-חוסייני למופתי הגדול? מה אם פתרון שתי המדינות שהציע דו"ח ועדת פיל ב-1937 היה יוצא לפועל?

"היהודים היו מקבלים פחות מ-20% מהמדינה ולא היה משבר פליטים פלסטיני. לא הייתה נחבה ב-1948. רצועת עזה לא הייתה שופעת פליטים היום", אמר קסלר, ותיאר את מה שהוא יודע שהם לא ידועים אבל עדיין אפשרויות חזקות.

כקונטרה למופתי, שלימים יישר קו עם אדולף היטלר ויכפיש עוד יותר את העניין הפלסטיני, קסלר מציע טיפול נרחב במוסא עלמי, לאומן פלסטיני הידוע ביחסיו עם הבריטים והיהודים. עלמי נפגש מספר פעמים עם בן-גוריון במהלך שנות ה-30, והציע דרכים שבהן שאיפות לאומיות יהודיות עשויות להתקיים יחד עם רוב אזורי של ערבים, כאשר שני הצדדים מרוויחים מההתקדמות הכלכלית והבריאות הציבורית של היהודים.

"למרות שאיפות פוליטיות מנוגדות בתכלית הם פגשו באווירה של כנות וכבוד אמיתיים, והם באמת ניסו להגיע למודוס ויוונדי, להגיע לאיזשהו הסכם ששני הצדדים יוכלו לחיות איתו", הסביר קסלר. "עלמי לא היה איש שלום. הוא עושה את שלו למען המרד הערבי, ועוד קצת. הוא לא מתנגד לאלימות, וגם בן-גוריון לא.

"אבל אני כן חושב שהאישיות שלו הייתה סוג של ההפך מזה של המופתי ביכולת שלו לשמוע את הצד השני, להבין את הצד השני ולנסות להגיע לפתרון. וזה נותן הצצה שאני חושב על מה שהיה יכול להיות אילו דברים היו הולכים קצת אחרת".

פסימי, הודה קסלר, ידחה את החזון מלא התקווה הזה על הסף. בספר, כמו בראיון שלנו, קסלר שואף לראות את המדינה היהודית המתהווה מנקודת המבט הפלסטינית. "זה לא כל כך קשה להבין שאנשים שחיו בארץ מסוימת ואבותיהם חיו בה במשך מאות שנים לא יסתכלו כל כך בחביבות על עם אחר שמגיע בהמוניו", אמר קסלר. "אנחנו לא צריכים דמיון פעיל במיוחד כדי להבין את זה."

אבל השאלה, הוא המשיך, "היא איך הם הגיבו, איך רשמו את התנגדותם. ועם כל דחייה של הערבים בארץ ישראל, מצבם הלך והחמיר והוא נמשך עד היום".

קסלר מותיר בעיקר לקוראים להחליט אם הלקחים של שנות ה-30 מועילים ב-2024. הוא גם היה רוצה שספרו ייראה כעדשה על פרק זמן שלא הגיע לו, לפחות באנגלית, וכן כזה שיש לו "כל כך הרבה דמויות מרתקות, מורכבות ומשכנעות בכל שלושת הצדדים של המשולש הפלסטיני: היהודים, הערבים והבריטים".

הם כוללים שמות מוכרים כמו וינסטון צ'רצ'יל ובן-גוריון, ודמויות עלומות יותר כמו אורד וינגייט, האסטרטג הצבאי הבריטי החובט בתנ"ך שעזר בבניית הצבא היהודי ואהב לקבל את פני המבקרים בעירום.

אבל בסוף הספר הוא חוזר למוסא עלמי, שחי את רוב שארית חייו הארוכים (נפטר ב-1984) הוגלה ממולדתו ירושלים, וגייס כסף ותמיכה בינלאומית צעירי פליטים ערבים החיים בירדן.

בראיון לאחר מלחמת ששת הימים, עלאמי הציע לשני הצדדים אזהרה חזותית שנשמעת מה שקסלר מכנה "פתק של תקווה": "אתם לא שוקלים את העתיד – אתם רק שוקלים את ההווה", אמר לישראלים. "ואנחנו לא בוחנים את העתיד הרחוק – רק את הסבל הנוכחי שלנו. אבל אני כן מאמין, עדיין עכשיו, שלמדינה הזו יש את האמצעים לשלום".

הוא עורך כללי של השבוע היהודי בניו יורק ועורך ראשי ב-Ideas for the Jewish Telegraphic Agency.

דילוג לתוכן