“אל הארץ” – אורן ברט מחפש את המשמעות הארצישראלית הטמונה בפרשה ואת הקשר העמוק, המיוחד והמהותי של התורה לעם ולארץ: פרשת בשלח – על דרכים ומסעות מלחמות ומתנות תפילות ונבואות וגם על ההסתדרות הציונית.


וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־ה֑ וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽה֔ וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽו:

פרשת בשלח, היא האחרונה שבפרשיות הגאולה וככזו היא עוסקת בשלבים האחרונים של היציאה ממצרים ובהיערכותו של עם ישראל המתגבש מחדש לקראת משאת נפשו, ומטרתה הראשונה של גאולתו, מתן התורה. בקוראנו את סיפור המעשה הכרונולוגי המתרחש מרגע שפרעה קורא למשה ולאהרן בשיא משבר מכת בכורות ומצווה אותם “קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ כְּדַבֶּרְכֶם” ולמעשה עד ממש לסוף פרשת בשלח עולות וצצות שתי שאלות חשובות הנוגעות לבסיס כל מעשה יציאת מצרים וההיבטים הלאומיים קיומיים שלה.

אך לפני שנכנס לעומקם של דברים אפתח במילתא דבדיחותא ששמעתי בהיותי עול ימים ממו”ר (מורי ורבי) אבי שיחיה

וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃ מספרים על נחום סוקולוב (שהיה נשיאה החמישי של ההסתדרות הציונית העולמית, ונצר לרבי נתן נטע שפירא ה“מגלה עמוקות”, ובעל תלמוד בעצמו), שפעם באחת מישיבות ההסתדרות הציונית בעת שהצירים התווכחו ביניהם בקולניות ניסה להסות אותם. הצירים הנזעמים שלא אוו לשתוק קראו אליו “ולא נוחעם אלוהים” (נוּחֵם – כמו שנשמעת ההגיה היידשאית של המיל נָחָם וגם של שמו נחום), כאומרם אינך אלוקים ואל תגיד לנו מה לעשות, הביט בהם נחום סוקולב חייך וענה “דרך ארץ, פלישתים”.  ובהגיה יידשאית זה נשמע יותר טוב

פרשתנו מתחילה בסיבה בגינה מוליך ה’ את בני ישראל בדרך ארוכה, מסעם למעשה נע בתחילתו דרומה מארץ גושן דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף”, ולא צפון מזרחהכמתבקש, בדרך הקצרה דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים” למרות היותה דרך קלה וקרובה יותר לארץ כנען כאשר הסיבה לכך על פי פשט הדברים היא “פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה” עם ישראל היוצא ממצרים כעם של עבדים משוחררים עלול על פי פשט הדברים להירתע ממלחמה שתתפוס אותו כבר בתחילת מסעו לחירות, והוא עלול להימלך בדעתו ולשוב חזרה אל הבטוח והידוע שבמצרים, ועל כן מעדיף רבונו של עולם להוליכו בדרך ארוכה וקשה יותר.

דברים אלו בפשוטם, מעלים מיד שתי תמיהות.

הראשונה – ““פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה” ?, אם התוכנית האלוקית היא למנוע מעם ישראל להיתקל במלחמה בשלב מוקדם ביציאתו ממצרים הרי שהתוכנית הזו לא מצליחה ולמעשה אינה עומדת במבחן פעמיים. לראשונה מיד לאחר יציאת מצרים פוגש עם ישראל את “כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ” הרודפים אחריהם במטרה להילחם בהם ולהשיבם למצרים. ובסופה של הפרשה בפעם השנייה, “וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם” שוב מלחמה קיומית אמיתית בה נתקל העם למרות הדרך המיוחדת בה הוסב ללכת על ידי רבון העולם. הכיצד ייתכן כי התוכנית למנוע ראיית מלחמה נתקלת בשתי מלחמות כה משמעותיות.

והשניה – “וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה”,  אחד האותות שנותן הקב”ה למשה להוכחת אמיתות שליחותו היא המפגש הצפוי עם רבונו של עולם על הר האלוקים וקבלת התורה שם, יתר על כן בספרו תורת השבת והמועד מתאר הרב גורן זצ”ל את מהלכה של יציאת מצרים כסולם בעל שלבים רבים שכל מטרתם הוא התקדמות והכנה של עם ישראל ממקום של עם עבדים לתפקידם בעולם וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ”. את השלבים בסולם מזהה הרב גורן זצ”ל עם רשימת התנאים המופיעים במזמור הידוע בהגדה של פסח “דיינו”, כל שורה בפיוט זה מציבה שלב חדש בסולם הגאולה המתחילה ביציאת מצרים אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵּינוּ.”  ומסתיימת בבניין בית הבחירה אִלּוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה, דַּיֵּינוּ.”  ובסופו אנו מודים לקב”ה על כך שטובתו עלינו טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת” והוא קיים עלינו את כל השלבים והשלים את המהלך כולו.

גם מכאן ניתן להבחין כי מתן התורה אל מול הר סיני הוא ללא ספק אחד השלבים ההכרחיים בגאולה  אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, דַּיֵּינוּ”

ואם כן צריכים אנו לברר את משמעותה המלאה של הדרך הזו בה יוצא עם ישראל ממצרים, הדרך הארוכה דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף” והמשמעות החשובה שלה, אל מול הדרך האחרת והשפעתה האפשרית על עם ישראל כאשר דרך זו אינה עוברת דרך הר האלוקים הר סיני כמובטח למשה.

בכדי לענות על שתי תהיות אלו, ולמצוא בהם את מעשה האבות שהוא סימן לבנים, חשוב להבין לעומקו את תהליך גאולתו של עם ישראל ומהלכו משבטי בני יעקב לעם ישראל בן החורין. המגיד ממזריטש, (רבי דב בֶּער ממזריטש 1710 – 1772 שהיה תלמידו המובהק של הבעל שם טוב ויורשו בהנהגת תנועת החסידות.) בספרו “אור התורה” קובע שבחירות ישראל נטועים שלושה מפתחות שבלעדיהן אין הוא יכול להיקרא בן חורין ” חירות האמונה, חירות הפעולה וחירות לגופו”. למעשה במאמרו מציב המגיד את שלושת המפתחות הללו כשלוש קומות בתהליך השחרור של עם ישראל.

ראשית מפתח עם ישראל את החירות הבסיסית ביותר והיא החופש להאמין, חרות זו מתוארת על יד המגיד כך “שהעבד אין בליבו דבר, ורצונו ודעתו הם על דעת רצון אדונו ואין נפשו פנויה לכדי אמונה”חירות בסיסית זו מושגת עוד טרם יציאת מצרים, כפי שביארנו כבר בדברינו על פרשת שמות היא מושגת כבר כאשר משה מתייצב לפני זקני בני ישראל בשובו ממדין. “וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…. וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ” דא עקא חירות אמונית מקורה בקוד אלוקי עתיק ובהבטחה עתיקת יומין אותה נושאים שבטי יעקב בזכרונם כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם”, חירות בסיסית זו מספיקה בכדי להניע את העם לצאת מעבדותו, ולצאת למסע אך היא עלולה להיסדק כאשר תפגוש עם במלחמה, היא מבוססת על הבטחה ואמונה תמימה גרידא ואינה עמוקה דיה בנפש העם, אם יראה העם במצבו הזה מלחמה, עלולה חירותו להיסדק והוא עלול לשוב מצרימה. ואכן וכצפוי מיד כשרואה עם ישראל את ““כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ”, הוא נחלק לארבע כיתות, כפי שמספר במכילתא תניא ארבע כתות נעשו לאבותינו על הים: אחת אומרת: ניפול לים, ואחת אומרת: נחזור למצרים, ואחת אומרת: נעשה עמהם מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן [כמובן שמדרש זה מצריך עיון עמוק בעצמו, ובהבנת כל הדעות אך אין כאן המקום להרחיב בו] אחת הכיתות והדעות של יוצאי מצרים אל מול המלחמה הקרבה ובאה הינה בדיוק כמצופה מהם, “וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם מבקשים הם לחזור למצרים.

מעל חירות האמונה ניצבת החירות לפעול “שהעבד אין עיתותיו בידיו ואין בו אדנות לפעול מכוחו הוא אלא הכל משל אדונו ובעליו, ובן החורין הרשות בידו לעשות מכוחו עצמו ועל דעתו”, בכדי לחזק את יסודות נפש בן החורין של עם ישראל יש צורך להביאו לשלב הבא של החירות והיא היכולת לפעול מכוח חירותו. כאשר עם ישראל ניצב בין המצרים ובין הים הוא פועל כפי שהוא יודע ומורגל וזועק לעזרה, כעבד התולה את עתידו ביד קונהו. אך הפעם תשובתו של הקב”ה שונה מהרגיל, עד עתה נעשו הניסים, המופתים והמכות על ידי משה ובהוראתו של הקב”ה ללא שום קשר לעם ישראל עצמו, עתה כשהם עומדים על הים מתייצבים ומצפים לראות בישועת ה’ וזועקים לנס הצפוי כדי שיושיעם,  אומר הקב”ה למשה “מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ”, מעתה, משיצאו בני ישראל ממצרים דרך גאולתם אינה עוד דרך גאולה של עבדים התלויים לגמרי בפעולות חיצוניות להם. יתר על כן הגמרא בסוטה  מספרת  כך אמר לו רבי יהודה לא כך היה מעשה אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים באותה שעה היה משה מאריך בתפלה אמר לו הקב”ה ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני אמר לפניו רבונו של עולם ומה בידי לעשות אמר לו דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך” כלומר גם הניסים שיפעלו מעתה לטובתם של בני ישראל תלויים הם ביכולתם לפעול כבני חורין, לא רק בתפילה או בהפעלה חיצונית אלא גם מתוך פעולה ומעשה. אך מעשה שכזה גם כאשר מושתת הוא על אמונה אין הוא מספק תשתית ומלאה ומספקת לחירות מלאה. הוא עלול להיסדק כאשר אין הוא מוצא את הדרך להתחבר למציאות היום יומית והטבעית של האדם.

גם חירות הפעולה של עם ישראל, החוויה וההתעלות העצומה שהוא חווה בשירת הים המובילות אותו לקומה נוספת של חירות ואמונה וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה’ וַיַּאֲמִינוּ בַּה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.” אינה מספקת והיא אינה עומדת במבחן כאשר הקיום הממשי והיום יומי עומד בסכנה, ממש רגע לאחר ההתעלות העצומה הזו בה ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן”, לאחר שעם ישראל מחדש את אמונתו במדרגה גבוהה יותר ומקבל עליו בפועל ומבחירה עול מלכות שמים “ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד”. מוצא עם ישראל הצעיר את עצמו מתמודד עם איום אחר, זהו כבר אינו איום חיצוני של מלחמה, זהו איום קיומי פנימי של רעב וצמא “העבד אין לו הרשות לכלכל את עצמו וכל מזונותיו וקיומו על רבונו, ואילו בן החורין כל מזונותיו  עליו”. לפתע יש לחירות הזו גם מחיר, לפתע אין יותר ארוחות מזומנות על ידי הריבון המצרי, כלו להן המצות,  המים המתוקים והצידה המעטה שלקחו לדרך ועתה יש לדאוג גם לכך. זהו פן חדש של החירות, ועם ישראל שב ומתקשה לעמוד בו. ובדיוק כתגובתו למלחמה הוא שוב מתגעגע לשעבוד ולמצרים “וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה’ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב”, זו תלונה מיוחדת מאוד ואמונית מאוד, עם ישראל אינו אופטימיזציה של השעבוד אלא זוכר את רעת מצרים ואת הסכנה למות שם, “מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ” הוא גם אינו מתכחש לאמונה הפנימית העמוקה שכבר הושרשה בו ומצהיר כי המוות במצריים גם הוא “בְיַד ה'”, אך הוא כמהה למעמד נטול הצורך לדאוג לחומריות שלו, עם ישראל אומר למעשה אם כבר חירות אז חירות שכולה רוח.

אך בניגוד לדרך בה העלה  הקב”ה את עם ישראל ממדרגת האמונה למדרגת הפעולה, בדרך של התרחשות ניסית עצומה ומרגשת ב”זבנג וגמרנו”, הדילוג אל היכולת לחירות האמיתית והמלאה הכוללת את החירות הרוחנית, הפעולית והחומרית נעשית בדרך אחרת. “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא”, בדומה לדרך ההכוונה של הקב”ה לעם להתמודד מול מלחמה על ידי הבחירה בדרך הארוכה  “דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף”, גם כאן הליך הלמידה של המדרגה החדשה מתבצע בדרך הארוכה. הקב”ה מבטיח להאכיל את העם ב” לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם“, אבל מתנה זו היא גם סוג של מבחן הבודק האם ידע העם לפתח לעצמו את היכולת להיות עצמאי מחד, ומאידך לייצר עצמאות כזו שהיא עצמאות כלכלית אמונית המחברת את שלושת המפתחות כולם. את האמונה, את הפעולה ואת החומר. רק חיבור כזה יאפשר את הפיכתם של שבטי יעקב לעם בני ישראל,  לעם כזה המסוגל לחנות כעם “נֶגֶד הָהָר“. רק עם שהוא בן חורין אמיתי ואוחז בכל שלושת הקומות הללו ראוי לעבוד “אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה“, אלו הם שלבי הגאולה ההכרחיים, “וְזֶה לְּךָ הָאוֹת”.

ואין זה מפתיע כי הליך החינוך החומרי הזה לעם ישראל זה שנועד להקנות לו את החירות העצמאית לצד זו האמונית יסתיים רק בכניסתם לארץ, כמו שמספרת התורה בחורגה מהציר הכרונולוגי הרגיל [חריגה שבכל פעם שמופיעה יש להבין ולדרוש אותה עד להבנתה] וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן”.המהלך החינוכי הזה נפסק כאשר עם ישראל נכנס לארץ נושבת ומעתה יצטרך לכלכלה בגופו.

פרשת בשלח החותמת את פרק הפיכתם של שבטי ישראל לכדי עם היא זו המעמידה ומציגה בפנינו את שלושת הקומות הללו, דרך מעשה האבות, כך שנוכל אנו לפענחם נכונה כסימן לנו לגאולתנו שלנו. כל מטרתה של הבחירה בדרך הארוכה “דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף היא לייצר בעם ישראל את התכונות הללו הנדרשות לחירותו המלאה הלאומית שתקנה לו את היכולת להיות עם חופשי בארצו.

הרב קוק מתאר בשמונה קבצים חלק ג’ את הדברים כך “אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה והצורך המעשי של הסדורים המדיניים והחברתיים נעשה חלק מתכנית פעלי הכלל, הרי הם הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתבססו יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים, ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל יפעתו.”. חלק מהתקדשותו של עם ישראל בארצו היא יכולתו לעסוק לא רק באמונת הרוח אלא דווקא בקדושת החומר בפעולה ובמעשה.

ונוספים ומודגשים מכך הם דברי החתם סופר (הרב משה סופר שרייבר 1762 –1839, נודע בכינוי החתם סופר או חת”ס על שם ספריו ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. פעל בברטיסלאבה שבסלובקיה) “אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין [בה], שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה ‘וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ’, … וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם יישוב העולם הכֹל בכלל מצוה.”

כל כולה של גאולת ישראל הן ממצרים והן האתחלתא דגאולה בימינו מטרתה היא לייצר בעם ישראל חירות אמיתית ומלאה, כזו המאפשרת התרוממות החומר והפעולה והרוח למעלה אחת אחודה של חירות שלמה. כזו בה עבודת האדמה בארץ ישראל שקולה היא באמת להנחת תפילין, ופיתוח הארץ שקול ללימוד דף נוסף בתלמוד. זהו “להיות עם חופשי בארצנו”, זוהי “תקווה בת שנות אלפיים”.