Search
בפורים יש צום לפני החג.  זה טקס שאני צריך בזמנים אפלים אלה.

בפורים יש צום לפני החג. זה טקס שאני צריך בזמנים אפלים אלה.

(Datilin) – אני ג'וגינג בפארק ריברסייד בניו יורק, כפי שאני עושה כמה פעמים בשבוע. האוויר צח והגוף שלי שמח לנוע. כמו עולים רבים, אני עדיין מאזין לרדיו הישראלי וקורא מדי בוקר את המהדורה העברית של "הארץ". תוכנית אירוח קלילה של אחר הצהריים מתנגנת באוזניות שלי כשהשידור מופרע בגלל חדשות טובות. זה עתה אושר מותו של החייל הישראלי-אמריקאי, איתי חן, שנחשב כבן ערובה.

החדשות מרגישות כמו אגרוף בבטן. פגשתי את אביו של איתי, רובי, זמן קצר לאחר הפיגוע ב-7 באוקטובר. אני מתנדב בפורום משפחות בני ערובה, קבוצה מלוכדת שארגנה עצרות, משמרות וריצות שבועיות בסנטרל פארק. אנו גם מתאמים את פגישות משלחת המשפחה עם בתי כנסת, פוליטיקאים מקומיים, מנהיגי קהילה, מזכ"ל האו"ם, הצלב האדום ואחרים. אני זוכר שרובי חן הושיט לי את תג הכלב שאני עונד כל יום, שכתוב עליו: "הלב שלנו כבן ערובה בעזה. תביא אותם הביתה עכשיו!"

החדשות ממרחק קילומטרים ניקבו את השגרה שלי, שיבשו את שיווי המשקל שלי. רוב הימים, הגוף שלי יכול לשכוח את האימה של ה-7 באוקטובר, את הדאגות ל-134 בני הערובה, ואת ההרס והרעב הנוראים המשתוללים בעזה. פיזית, אני בסדר, אבל ב-7 באוקטובר, החזון שלי לעתיד צודק ושליו התערער וההנחות לגבי האנושות התנפצו.

כשאני מבולבל לגבי העולם אני פונה לספרים. תמיד אהבתי ללמוד טקסטים יהודיים ויש לי הערכה עמוקה לכתביו של זיגמונד פרויד.

במאמרו, "מחשבות לזמנים על מלחמה ומוות" (1915), פרויד מתמודד עם חוסר האמונה שלו בקטל של מלחמת העולם הראשונה. המלחמה שיבשה את החיים כפי שהיה ידוע. זה הביא מחסור במזון, אינפלציה ומחלות. בתו האהובה של פרויד סופי נפטרה מהשפעת הספרדית ב-1920.

אפילו כשהנשק המודרני הגביר את שיעור התמותה, פרויד מצא שהאכזריות האנושית היא ההיבט הבלתי נתפס ביותר של המלחמה. "זה נראה כאילו שום אירוע מעולם לא הרס כל כך הרבה מהמורשת היקרה של האנושות, בלבל כל כך הרבה מהאינטלקטים הברורים ביותר או השפיל כל כך את מה שהוא הגבוה ביותר", כתב. הוא מוסיף כי השפעת המלחמה, שהפכה חברים לאויבים, "מאיימת להותיר מרירות שתאפשר כינון מחדש של קשרים אלו לאורך זמן רב".

כמו פרויד, לפני יותר ממאה שנה, אני מודאג לגבי הכדאיות של "יום שאחרי" המלחמה ההרסנית הזו.

אני מבין שהסכסוך הנוכחי בישראל ובעזה, אפילו עם מספר ההרוגים והפצועים הקשה של אזרחים גבוה במיוחד, מתגמד בהשוואה למלחמת העולם הראשונה, שגבתה יותר מ-40 מיליון חיי צבא ואזרחים, אבל בכל זאת במילותיו של פרויד אני רואה השתקפות של המציאות הקשה שלנו.

איך אני יכול להגיב להרס הנורא הזה ולחוסר החזון לעתיד שליו?

הלוח היהודי מציע תשובה אחת. יום חמישי הוא תענית אסתר, יום צום זריחה עד שקיעה שמתקיים מדי שנה לפני חג פורים.

הצום מציין את צום אסתר המלכה במגילה. אחשוורוש, מלך פרס, אישר את בקשתו של הווזיר הרשע המן להרוג את כל יהודי הממלכה. אסתר, מלכה יהודיה בהרמון המלך, מסכימה לקחת את הסיכון להתקרב אל המלך ולמנוע את הגזירה – אם העם צם איתה. "לך, כנס את כל היהודים היושבים בשושן, וצום בשמי", אומרת אסתר לדודה מרדכי.

אף פעם לא אהבתי את חג הפורים. הוא חוגג שחרור אלים מגזרה חסרת הגיון לחלוטין על ידי מלך מכור לאלכוהול ויועצו הנקמני. המלכה אסתר מצליחה להציל את עמה. אבל מכיוון שהמלך לא יחזור על גזירתו, הישועה היא באמצעות אלימות ושפיכות דמים.

כמו האנשים במגילה, אנחנו חיים בתקופה שבה נראה שאלימות היא הפתרון לאיומים. למה זה קורה? אולי, כמו בסיפור פורים, אלימות נגרמת על ידי מנהיגים לא מוכשרים. או אולי כפי שפרויד מציע במקום אחר, אלימות נגרמת מעיכוב ודיכוי שמתפוצצים בזעם. אני לומד את הזוהר, הטקסט היהודי המיסטי מהמאה ה-13, עם קבוצה נפלאה כבר כמעט עשור. לפעמים, הדימויים המיתולוגיים הזוהרים של מאבק קוסמי בין כוחות אלוהיים לרשע מרגישים נכונים יותר מאשר הסברים אקדמיים מודרניים.

בחושך הזה אני מוצא משמעות חדשה בטקס של תענית אסתר.

צום הוא מעשה ראשוני; זה לא דורש מילים או הסברים. זה מורגש במעיים, ומעמת אותנו עם אי נוחות. על ידי אי אכילה או שתייה אנו יוצרים את הלחץ הפיזי הבסיסי ביותר של רעב וצמא.

מכיוון שצום אינו אמירה מילולית, הוא לא צריך לבטא דרישה ברורה, לא צריך שיהיה לו נמען ישיר. זה יוצר כאב וייאוש שכל כך הרבה אנשים חשים. זוהי פעולה פיזית אנושית המקרינה זעקה לתשומת לב השמיים והארץ.

לצום משמעויות שונות במסורת היהודית. ביום כיפור, החסך העצמי הוא דרך לחזור בתשובה מעוולותינו ולבקש מאלוהים סליחה. תשעה באב הוא צום אבל, לזכר חורבן בית המקדש העתיק לפני 2,000 שנה וקשיי החיים ללא ריבונות שבאו בעקבותיו. ניתן גם להכריז על צומות קהילתיים אד-הוק כדי להתפלל לגשם בזמן בצורת.

ב-21 במרץ אני רוצה לצום כמו שאנחנו עושים ביום כיפור, להתחרט על הטעויות שלנו ולהתפלל לסליחה.

ב-21.3 אני רוצה לצום כמונו בתשעה באב, להתאבל על האנשים, הבתים, הקהילות והמוסדות שנהרסו מאז ה-7.10.

ב-21 במרץ אני רוצה לצום כמונו בזמן של בצורת ואיום ברעב, כדי להתפלל לצרכים הפיזיים הבסיסיים שלנו.

ב-21 במארס אני רוצה לצום כמו אסתר, לבכות בתפילה כדי לסיים את האלימות ולשובם בשלום של בני הערובה.

אני קורא לכולכם, אלו הצמים כל שנה ואלה שאולי שומעים על תענית אסתר בפעם הראשונה, להצטרף אלי לצום ולהתפלל לשלום וביטחון לכל האנושות.

הוא אדריכל ומייסד סטודיו ST Architects. היא גם כותבת ומרצה על אדריכלות, תרבות, דת ופסיכואנליזה. עבודתה פורסמה בניו יורק טיימס, האפינגטון פוסט, לילית, בשבוע היהודי של ניו יורק וכן בכתבי עת אקדמיים רבים.

דילוג לתוכן