“אל הארץ” – אורן ברט מחפש את המשמעות הארצישראלית הטמונה בפרשה ואת הקשר העמוק, המיוחד והמהותי של התורה לעם ולארץ: פרשת בוא – על קורבנות ודם, על מעברים ומפתחות על חיבורים ומסורות.


וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְהוָ֡ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃

פרשת בא נושאת בתוכה שלושה מעברים  חשובים, ראשית ולפני הכל זו פרשת הגאולה בה מופיע הלכה למעשה נס יציאת מצרים “וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה’ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה’ לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה’ שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם.”. וכבר דנו רבים מן המפרשים על מנין השנים הזה של 430 השנים שאינו מתיישב מצד האחד עם המציאות לפיה מנין שנות העבדות ממש של בני ישראל היתה בת 210 שנים כפי ששואל רש”י “וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְבַדָּהּ, שֶׁהֲרֵי קְהָת מִן הַבָּאִים עִם יַעֲקֹב הָיָה, צֵא וַחֲשֹׁב כָּל שְׁנוֹתָיו וְכָל שְׁנוֹת עַמְרָם בְּנוֹ וּשְׁמוֹנִים שֶׁל מֹשֶׁה, לֹא תִמְצָאֵם כָּל כָּךְ, וְעַל כָּרְחֲךָ הַרְבֵּה שָׁנִים הָיוּ לִקְהָת עַד שֶׁלֹּא יָרַד לְמִצְרַיִם, וְהַרְבֵּה מִשְּׁנוֹת עַמְרָם נִבְלָעִים בִּשְׁנוֹת קְהָת, וְהַרְבֵּה מִשְּׁמוֹנִים שֶׁל מֹשֶׁה נִבְלָעִים בִּשְׁנוֹת עַמְרָם, הֲרֵי שֶׁלֹּא תִמְצָא אַרְבַּע מֵאוֹת לְבִיאַת מִצְרַיִם,” ומצד שאני אינו מתיישב  גם עם מנין השנים כפי שהוא מובטח בברית בין הבתרים “יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה”. והתקבל על דעת רוב פרשני ישראלהראשונים והאחרונים כי המניין של 430 השניםהללו הינו הלכה למעשה מברית בין הבתרים עצמה, וממנה ועד הולדת יצחק שהוא זרעו של יצחק כפי שאמר רבונו של עולם לאברהם “כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. חולפות להם 30 שנה. ומרגע שנולד זרעו של אברהם חולפות להם ת’ שנים עד התגשמותה המלאה של ההבטחה שבברית בין הבתרים. פרשת בא היא למעשה זו הסוגרת את חלקה הראשון של ברית בין הבתרים, וממנה ועד לסוף חמשת חומשי התורה נשהה בתוך התקיימותה של החלק השני של אותה הברית, “וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה”. מכאן והלאה ועוד סוף תורה שבכתב נעסוק אם כן בשיבת ציון. פרשת בא אם כך מציינת את נקודת המעבר משעבוד לגאולה, ומגלות לשיבת ציון. המעבר שבו חדלה מצרים להיות במרכז  וארץ ישראל חוזרת להיות מרכז העניין   ועוד נדון במשמעותו של מעבר  זה כמורה דרך אלינו.

המעבר  השני, הוא המעבר שבין תורה אוניברסלית ותורת יחידים אל תורת ישראל, “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת”. לאחר שהורגלנו לכל אורכו של חומש בראשית לפגוש שני סוגים של מצוות מצד אחד מצוות אוניברסליות, כמו “פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.“,  שש מצוות שנצטווה בהן אדם הראשון על פי המנייה שמונה הרמב”ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם “על ששה דברים נצטווה אדם הראשון:על ע”ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים” או שבע מצוות שנצטוו בני נח אחר המבול כפי שהן נמנות במסכת סנהדרין “שבע מצות נצטוו בני נח דינין וברכת השם ע”ז גילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי“. עתה מפרשת בא המצוות כולן יהיו מצוות לעם ישראל ויופנו אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל”. כפי שפירש ה”העמק-דבר” ראשון הוא לכם. למנין כמשמעו ודייק לכם לישראל ולא לאומות העולם “. ולא זו בלבד שמעתה והלאה התורה הינה תורתו של עם ישראל. עם ישראל מקבל לידיו את החזקה שבעוצמות הבריאה והיא היכולת להיות מעורב במצוות האל ממש בדרך פעילה ומשמעותית כפי שמבואר במדרש שמות רבה דבר אחר “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולם אימתי אתה עושה את המועדות … אמר להם אני ואתם מסכים (סומכים) על מה שישראל גומרין ומעברין את השנה בזמנן בין שלא בזמנן …אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לשעבר היה בידי שנאמר עשה ירח למועדים אבל מכאן ואילך הרי מסורה בידכם ברשותכם אם אמרתם הן הן אם אמרתם לאו לאו מכל מקום יהא החדש הזה לכם ולא עוד אלא אם בקשתם לעבר את השנה הריני משלים עמכם לכך כתיב החדש הזה לכם:“.  וביאור הדברים פשוט, המצווה הראשונה שנצטוו עם ישראל כעם וכעדה היא לקדש את החודש ולקבוע הלכה למעשה את התאריכים. ואם כך הרי שהכוח נמצא בידי עם ישראל לקבע מתי יכול יום ראשון של ראש השנה, ומתי נצום ביום הכיפורים, ומתי יחל למעשה איסור החמץ. כל מצוות עשה ולא תעשה שהזמן גרמן ותלויות ביום מיוחד בשנה מסורות מעתה הלכה למעשה לידי בית הדין של עם ישראל שהוא ורק הוא הקובע את התאריך דרך כלי חידוש וקידוש החודש, כפי שלמדו גם בירושלמי  על הפסוק בויקרא אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.” מפסוק זה עולה השאלה הידועה, אם אלו מועדי ה’ והם מקראי קודש למה אומרת התורה “אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם “, בידי אדם ? ועל זה עונה  ר’ קריספא [מופיע פעמים בודדות בתלמוד הבבלי בשם רבי כרוספדאי, היה אמורא ארץ ישראלי, בן הדור השלישי, בנו של רבי שבתאי. מתלמידי רבי יוחנן, מופיע עשרות פעמים בתלמוד הירושלמי, שם שמו: רבי קריספא] בירושלמי ראש השנה אמר ר’ קריספא בשם ר’ יוחנן: לשעבר אלה מועדי ה’, מיכן ואילך אשר תקראו אותם.“. וביאור דבריו, עד נצטוו בני ישראל על חידוש החודש ושליטה על הזמן היו המועדות מקראי קודש ומעת שנצטוו הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים” הרי שמועדם של מקראי הקודש הוא ביד ישראל בלבד ואינו בידי שמים עוד.

פרשת בא אם כן הינה גם המעבר שבין תורת השמים שכולה בידי שמים אל תורת ישראל בה יש לעם ישראל תפקיד מעשי וממשי לא רק בקיומה אלא אף במצוותיה ובעיצובה ממש. וגם על המסר החשוב הגלום במעבר זה עוד נדון.

המעבר השלישי חופן בתוכו יצירה ובריאה חדשה ממש, בה לא נתקלנו עד כה והוא שואב את כוחו מעצם מימוש ברית בין הבתרים וממטרתה האמיתית של יציאת מצרים כולה. מטרה שהיא כפי הזכרנו כבר בעבר קיום ברכתו ובריתו של הקדוש ברוך הוא עם אבות האומה המתבטא במילים “וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה“. מיד לאחר מצוות חידוש וקידוש החודש אנו פוגשים במספר רב של מצוות הנמסרות לעדת בני ישראל אשר ניתן לחלקן בבסיסן לשלש  מחלקות: מצוות לשעתן – הן המצוות שנצטוו ישראל לעשות כחלק מנס יציאת מצרים עצמו כגון “וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף”, או וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר” ועוד.

המחלקה השנייה הינה מצוות פסח מצרים –אלו מצוות שנתחייבו בהן ישראל לעשותם בהקשר של קרבן הפסח אבל הינן קיימות ועומדות רק לשעתן בשעת היציאה ממצרים. כפי שפורטת המשנה בפסחים פֶּסַח מִצְרַיִם מִקָּחוֹ מִבֶּעָשׂוֹרוְטָעוּן הַזָּאָה בַאֲגֻדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֱכָל בְּחִפָּזוֹן בְּלַיְלָה אֶחָד”. ובשפתנואלו הן המצוות שנהגו אך ורק באותו הפסח היחידי והייחודי שנהג בעת היציאה ממצרים, לקיחת השה בעשירי לחודש וקשירתו למיטה, [וידועים דברי חז”ל על טעמה של מצווה זו של קשירת אלוהי מצרים לרגל המיטה למספר ימים בערב הגאולה דווקא]ומריחת דמו של הקורבן  על המשקוף ועל שתי המזוזות[המשנה משייכת מצווה זו למחלקת מצוות פסח מצריים ועושה זאת מתוך התייחסות לדם הקורבן כחלק מהקרבתו, ולא למשמעות הניסית המשתמעת מן המילים וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה’ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף” כפי שציינו למעלה]. ובנוסף לאלו מונה המשנה גם את הציווי לאכול את קורבן הפסח בחיפזון “וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'” כאחד מצוויי פסח מצרים.

המחלקה האחרונה של מצוות הפסח שנצטוו בני ישראל לפני צאתם ממצרים מתייחסת למצוות הפסח שהמשנה מכנה “פסח דורות” על שם הכתוב בפסוק “וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּבתוכה של מחלקה זו מנויות כל אותן המצוות שנצטוו ישראל לעשות בחגי הפסח שיבואו בכל הדורות שלאחר אותו פסח מיוחד שבמצרים. בהם מרוכזות מצוות איסור חמץ ואכילת מצה, מצוות הגדה וזכירת יציאת מצרים, מצוות קורבן הפסח ומצוות לימוד הבנים. במבט נוסף על מצוות הפסח שבפרשתנו, נגלה כי ישנו רכיב נוסף הנצמד ולמעשה פותח את המחלקה העוסקת במצוות פסח דורות והוא וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה’ לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת”למעשה ניתן לראות כי משה מביא בפני העם את ציווי חג הפסח פעמיים פעם אחת לפני היציאה ממש, ופעם שניה כסיכום היציאה ובשתי המקומות הוא פותח את מצוות חג הפסח בקישור לארץ ישראל  בפעם הראשונה כפי שראינו לעיל, ובפעם השניה לאחר סיפור יציאתם ממש כשמסכם משה את ההנהגות בהקשר חג הפסח מכאן ולהבא הוא פותח זאת במילים “וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה”. ואם כן יש לנו כאן בריאה חדשה של מצוות התלויות בקיומן בארץ ישראל או כפי שאנו נוהגים לקרא להן “מצוות התלויות בארץ“.

כאן צריכה להישאל השאלה האם חג הפסח הוא מצווה התלויה בארץ?

אנו רגילים למנות בין המצוות התלויות בארץ את המצוות החקלאיות ואת המצוות הקשורות למגורים ממש כגון צרעת הבית, שמיטה, יובל, פאה, כלאיים בתי חצרות ובתי חומה ועוד. החגים והמועדים אינם בין המצוות הללו אשר הקשר שלהם לארץ הוא  מובהק כל כך ואשר עצם קיומם תלוי הוא ונשען על ארץ ישראל ועל ההמצאות של עם ישראל בארצו.

בכדי לענות על שאלה זו של הקשר בין קיום מצוות חג הפסח כהכלתה לבין המצאות עם ישראל בארצו נמשיך ונעיין בדברי המשנה שציטטנו במסכת פסחים, המשנה דנה למעשה לא רק בפסח מצרים אלא בהבדלים בינו לבין פסח דורות “מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת, פֶּסַח מִצְרַיִם מִקָּחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַזָּאָה בַאֲגֻדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֱכָל בְּחִפָּזוֹן בְּלַיְלָה אֶחָד, וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה”.

המשנה מונה ארבעה הבדלים בין שני הפסחים: לקיחת הקורבן , הזאת דמו על המשקופים והמזוזות , הצורך לאוכלו בחיפזון והימשכותו של החג יום אחד יחידי . אולם אל מולן של ארבעת הנקודות הללו בהתייחסה לפסח דורות אין המשנה מעמידה מקבילות לכולן אלא נוקטת בנקודה אחת ויחידה “פֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה”  מהו המכנה  המשותף לנקודות שבחרה המשנה  בפסח מצרים ? ומדוע נקודת הייחוס היחידה היא אורכו של פסח דורות ?

למרות שבמבט רגיל נראה לכאורה שיש דמיון רב בין שני הפסחים, פסח מצרים ופסח דורות, הרי שהעמקה במהותם מבהירה שמדובר פה בשני תהליכים הפוכים ומנוגדים. בעוד שפסח מצרים עניינו תהליך של התנתקות ותנועה, הרי שפסח דורות עניינו חיבור ומנוחה.

שלושת הנקודות הראשונות בפסח מצרים המתוארות במשנה: הלקיחה, ההזאה והאכילה, מציגות שלושה שלבים של התנתקות מן התרבות המצרית האלילית. השחרור ממצרים מתחיל בלקיחת השה (המייצג את האלוהות האלילית המצרית) עקידתו לרגלי המיטה באופן מופגן, והוא ממשיך בהצהרה פומבית על שחיטתו על ידי סימון הבית בדמו, ונגמר באכילת בשרו. משום כך, אכילת הבשר אמורה להוביל ל”חיפזון”, מצב של ניתוק ומוכנות מוחלטת ליציאה.

בפסח דורות אנו מוצאים לעומת זאת שעניינו הוא חיבור בין עם ישראל לבורא העולם. ומשום כך את מקום החיפזון והתנועה להפרדה תופסת דווקא הרגיעה וההסבה, ובמקום שהפסח ימשיך ויהווה את סופו של תהליך הניתוק מן הגלות, הרי שמעתה הוא מהווה את תחילתו של חג ארוך ורגוע  בן שבעה ימים, בו ניתן במנוחה וברגיעה לזכור ולהפנים את החרות האמיתית, המלוכדת עם האמונה האמיתית ועם הגאולה האמיתית. כפי שמנחה התורה “וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה’ אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה’…..וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. …..וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה”. חג הפסח שנקבע לזיכרון ל“יָּמִים יָמִימָה” אינו עוסק עוד בהתנתקות ממצרים אלא בזיכרון הגאולה, בחג הודיה לה’ ובהעברת המורשת לדורות הבאים.

וראה זה פלא, מיד לאחר כניסתם של עם ישראל אל הארץ, כחלק מתהליך ההתיישבות וההתקבעות בארץ ישראל  מצאנו את קרבן פסח דורות. דווקא עם הכניסה לארץ, ולא סתם פסח בהקשרו הרגיל של קורבן ושל חגיגת הגאולה אלא בהצמדה מרתקת. לאחר שעם ישראל מחדש את בריתו עם הקב”ה “וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת” חידוש ברית המילה הזו מתרחשת לאחר ש“לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ“, אך עתה משתמה דרכם של עם ישראל והוא שב לאחוזת מכורתו אל ארץ ישראל, אומר ריבון העולם “גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה”. ואזמשהסתיימה הלכה למעשה ההתנתקות מארץ מצרים ומחרפתהממשיך הכתוב ומספר   “וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא.”.  פסח זה שמקיים יהושע בגלגל, מציין את סופה של תקופת “הדרך” אשר החלה למעשה באותו “פסח מצרים”. גם הפסח של יהושע נחגג ומצוין באכילה ייעודית, אך אם בפסח מצרים ציינה האכילה את ההתנתקות המצרים והאלילות, בפסחו של יהושע מציינת האכילה את החיבור וההיקשרות. מעתה יאכלו עם ישראל מעבור הארץ מעתה מחוברים הם בטבורם לארצם שלהם, מעתה הפסח שלהם אינו עוד פסח של חיפזון ולחץ, אינו פסח של בריחה והינתקות, מעתה הפסח נחוג בנחת מתוך הסתכלות בגאולה ומתוך העברת מסורת ישראל סבא לדורות הבאים.

פסח דורות עם כן תלוי הוא בוודאי בארץ ישראל שהיא היא המקום היחיד בו יכול ישראלי  לשבת בנחת עם משפחתו תחת גפנו ותחת תאנתו ולהביט לעומקו של תהליך הגאולה. לחקור בו ולהנחילו כמורשת של חרות אמיתית לבניו ולבני בניו ל“יָּמִים יָמִימָה”.

גם בימינו ניתן לחוש בדברים אלו וזהו אולי עיקרה של תורת הארץ, תורתה של ארץ ישראל. בדורות אלו בהם אנו חיים אנו רואים איך קמעה קמעה הולך ונוטה עיקר משקלו של חג הפסח ממקום של ברירת מזון כשר לפסח, למקום של בחירת תכנים לשולחן הפסח. ככל שמעמיקה ומשתרשת בנו תחושת החרות הלאומית כאן בארץ חמדת אבות וככל שאנו נהיים יותר בני חורין, ככל שאנו חיים בסביבה של בני ישראל המלומדים ונזהרים בחמץ ובאיסור ובהיתר כך נהיה עניין המזון החומרי בחג טפל ואז מתפנה נפש הישראלי לעסוק בתוכן הרוחני והלאומי הגלום בחג ופחות ופחות במובן מאליו של איסור והיתר.

פרשת בא העוסקת כולה בראשית הגאולה פורשת לפנינו אם כך את שלושת המעברים הללו שהינם גם המפתחות לא רק לגאולת מצרים אלא לגאולת ישראל השלמה במהרה בימינו. הפרשה מאחדת בתוכה את מפתח עם ישראל, ארץ ישראל תורת ישראל  ולראשונה גם את תורת ארץ ישראל בצורתם החדשה והייחודית צורתם הגאולית. ומי ייתן ונדע בדורנו למצוא את נשמתה של תורת ארץ ישראל המתחדשת בגדולתה המתחדשת ולחדש בה מחדש כראשונה את הנקודות המיוחדות הקבועות בה מהאבות האומה הישראלית ועד אלינו ולימים ימימה.