Search
Israel street scenes wartime

בביקור בישראל למדתי לרסן את הוודאות שלי ולהקשיב לאנשים המסובכים שלנו

(Datilin) – חזרתי לאחרונה משליחות בית כנסת לישראל. לפני יציאתנו, שאלתי את 20 המטיילים שלנו למה הם נוסעים. "אני רוצה להיות מסוגל להעיד", הגיב אחד מהם, "אז קודם כל אני צריך להיות עד."

תשובה טובה. קשה – ויומרני – לאלה שגרים במרחק של אוקיינוס, להרגיש שיש לנו הבנה מלאה של מה שהתרחש בישראל ומה ישראל צריכה לעשות הלאה. ועדיין, מעטים מאיתנו יכולים לעמוד בפיתוי לשפוט, להציע עצות, להכריע במלחמה של ישראל בת ארבעה חודשים בחמאס. על ידי ביקור בישראל, אפילו לביקור של שלושה ימים בלבד, אנו מרחיקים את הוודאות שלנו כדי להקשיב וללמוד – להיות עדים.

היינו עדים לרוח האזרחית יוצאת הדופן של ישראל – מתנדבים גיבורים שמטפלים בצרכים החומריים והפסיכולוגיים של ישראלים שאיבדו משפחה, בתים ופרנסה בעקבות התקפות חמאס ב-7 באוקטובר, ומציעים את מה שהממשלה נותרה לא מוכשרת לספק. ואנחנו עדים לטראומה המתמשכת של משפחות של בני ערובה וניצולי הפיגועים.

סיפורה של משפחה אחת, שלמרבה המזל לא סבלה כמו שאחרות סבלו – אף אחת מהן לא נלקחה בשבי, אף אחת מהן לא נהרגה – היה חיוני במיוחד בעזרה לנו להבין את התמונה הרחבה יותר של ישראל לאחר ה-7 באוקטובר.

השיחה שלנו הייתה עם בעל ואבא צעירים. אני אתקשר לאריאל כדי לכבד את פרטיותו. פגשנו אותו בעיירה אשלים מדרום לבאר שבע. באוגוסט האחרון הצטרפו אריאל, אשתו ושני ילדיו לקיבוץ ניר יצחק, יישוב משגשג על גבול עזה אליו עברו כדי לבנות חיים. מהסיכונים החיים כל כך קרובים לעזה, הסביר אריאל, "ידענו שיש סיכוי שנתמודד עם ירי רקטות מדי פעם. אבל גם ידענו איך להתמודד עם זה". עם זאת, מה שהתרחש בבוקר ה-7 באוקטובר היה מעבר לדמיון שלהם.

בשעה 6:30 הם התעוררו מהקול המוכר של כיפת ברזל שפוצצה רקטה אחת של חמאס ולאחר מכן שנייה. אז הם הלכו למקלט הפצצות שלהם, כפי שעשו קודם לכן, בהנחה שזה רק עוד מטח אש שיימשך כמה ימים ואז ייפסק. אבל אז התחילו לקבל סרטוני ווטסאפ של מחבלים בשדרות, אחר כך בקיבוץ אחר, ואז באחד אפילו יותר קרוב. בשעה 9:00 נודע להם כי לוחמי חמאס נמצאים בתוך ניר יצחק, ואריאל, יוצא צבא מנוסה, פחד כמו שלא פחד מעולם.

לאחר מכן הגיע מה שבישראל זכה לכינוי "הקרב על ידית הדלת", משיכת הקרב בין מחבלים המנסים להיכנס למקלט לבין אלו שבתוכו נאבקים להרחיקם. מקלטי פצצות אינם בנויים לנעול מבפנים. אז אריאל חסם את הדלת ברהיטים. ושם נשארה משפחתו עד השעה 10:00 באותו לילה כשהצבא סוף סוף החזיר לעצמו את השליטה בקיבוץ. שישה מחברי הקיבוץ נהרגו ביום הפיגוע. שמונה בני אדם נלקחו כבני ערובה, שניים מהם שוחררו לפני שחצו לעזה ושלושה השתחררו במהלך הפסקת האש בנובמבר.

למחרת נשלחו ניצולי ניר יצחק לאילת, שם התגוררו בבית מלון במשך חודשיים. לא אריאל ולא אשתו יכלו לעבוד; לא היה מקום לילדים לשחק; ולא היה בית ספר.

לפני חודש החליטה המשפחה למצוא מקום מגורים בו יוכלו להחזיר מידה מסוימת של נורמליות. אז הם עברו לאשלים. שם הקהילה חיבקה אותם, סיפקה בית ואת הצרכים כדי להתחיל מחדש.

אריאל סיפר את המסע של שלושת החודשים האחרונים בהתחשבות. הוא דיבר על חברים שנרצחו בחמאס; על איך הוא רצה להילחם בעזה, אבל ידע שמקומו הוא עם משפחתו. הוא נזכר איך הוא גדל בשמאל הפוליטי של ישראל להאמין ששלום עם הפלסטינים הוא לא רק אפשרי אלא הכרחי, אלא שכעת הוא פחות משוכנע. אם הוא נשמע מאוכזב, הוא היה, הסביר, מציאותי יותר. הוא הכיר בטרגדיה של חפים מפשע שמתים בעזה, אבל "יש שם גם הרבה אנשים שמחים על מותנו כאן", אמר.

האם יחזור הביתה לקיבוץ ניר יצחק? "אנחנו חושבים על זה," הוא ענה. "אבל אנחנו לא בטוחים." המפעל הציוני המודרני נערך כדי שיהודים יהיו בטוחים בבתיהם ולא ייעקרו עוד. אז העובדה שיותר מ-200,000 ישראלים נעקרו מבית מאז תחילת המלחמה צורמת במיוחד לנפש הישראלית.

אמריקאים, כולל יהודים אמריקאים, אינם צריכים לאשר כל פעולה של ממשלת ישראל. סקרים מראים שרוב הישראלים לא. ואכן היינו עדים לכעס עז על הממשלה על חוסר מוכנותה לפני הפיגוע (שנובע, יש שטענו, מחלוקות שנגרמו בעקבות השיפוץ השיפוטי המוצע), ועל ראש הממשלה בנימין נתניהו על כישלונו לבטא חזון של מה שיבוא אחר כך. עזה ועל מתן עדיפות ל"ניצחון מוחלט" על פני משא ומתן להחזרתם הבטוחה של בני הערובה. לישראלים יש זכות להיות ביקורתיים. גם אנחנו.

אבל הביקורת שלנו צריכה להתמתן בענווה הולמת בהתחשב במרחק שלנו מהרקטות של חמאס, והיא לא צריכה לטשטש את האמיתות הללו: חמאס תקף את ישראל ב-7 באוקטובר, ושבר הפסקת אש שכבר קיימת; חמאס, לא ישראל, היא המפלגה עם רצח העם באמנה שלה; ואם לחמאס היה אכפת משהו מהעם הפלסטיני, פעיליו היו יוצאים מהמנהרות שלהם ונכנעים במקום להשתמש באזרחים כמגן אנושי.

אין ספק שישראל חייבת לעשות כל שביכולתה כדי להגן על פלסטינים חפים מפשע מפגיעה נוספת. עזה היא קטסטרופה הומניטרית. אבל להתעקש, כפי שהתעקשו לרבים, שישראל תפסיק את המערכה שלה לפני שהחמאס יהיה אובדן מספיק או יורחק מהשלטון, זה להתעלם מהטראומה שעברו הישראלים, ולבקש שישראל תמשיך לעמוד באיום בגבולה שיסכן כל ישראלי ויעזוב. חלקים גדולים של ארץ קטנה בלתי ניתנת למגורים.

שוב ושוב הודו לנו הישראלים שפגשנו על שעשינו את המסע. "צריך אומץ לבוא לכאן", אמרו. "אנחנו כל כך שמחים שעשית זאת. אתה מזכיר לנו שאנחנו לא לבד".

ישראל תתמיד. אומרים שאנשיו הם כמו פרי הצבר – קשוחים מבחוץ וניצולים עקשנים. והנחישות הזו מובילה אותם עכשיו. אבל לבקר היום בישראל – או לשמוע ישראלים מדברים כשהם מגיעים לאמריקה – זה להיות עד לרוך שבתוכו, שם הפצעים של ה-7 באוקטובר עדיין גורמים לכאב גדול. ואם אנחנו רוצים להעיד, אנחנו צריכים להיות קשובים לפצעים האלה.

הוא הרב הבכיר של קהילת עמנו-אל בעיר ניו יורק.

דילוג לתוכן