Search
אני לא רוצה ללמוד בקולג' ב'בועה' יהודית בטוחה

אני לא רוצה ללמוד בקולג' ב'בועה' יהודית בטוחה

מאמר זה הופק כחלק מ-Teen Journalism Fellowship של Datilin, תוכנית שעובדת עם בני נוער יהודים ברחבי העולם כדי לדווח על נושאים המשפיעים על חייהם. לנקודות מבט אחרות על בחירת מכללה בתוך המלחמה בעזה, עבור לכאן.

(Datilin) – ביום של 70 מעלות בשבוע שעבר, טיילתי באוניברסיטת בראון. מצאתי את עצמי מתאהב בבית הספר ובקלות יכולתי לדמיין את עצמי עובד על עיתון התלמידים, לומד במרובע וחוט קפה מחדר האוכל. הדבר היחיד שלא ממש יכולתי לדמיין, היה לנווט סביב "מאהל הסולידריות של עזה" במרובע הראשי של הקמפוס (לפני שהסטודנטים הסכימו להתפזר לאחר דיונים בין מנהיגי אוניברסיטאות למפגינים).

הקריאות של "פלסטין החופשית" והתופים המכים התקשו לשמוע את מדריך הטיולים שלי. והשמש הזוהרת שהחזירה את הבד הירוק של אוהלי "האזור המשוחרר" עיוורה אותי חלקית. מצאתי את עצמי לא רק מוסחת, אלא כועסת. איך יכלו התלמידים הללו, שנראה כי נהנים מזמן חייהם באוהלים, להיות כל כך נגד מדינת ישראל? ומי הייתי, חסיד חופש הביטוי, שאמצא את עצמי מייחל שהמחאות ייפסקו כדי שאוכל ליהנות מהסיור שלי?

למחרת, השתתפתי בעצרת "החזירו אותם הביתה" מחוץ לאוניברסיטת קולומביה שקראה להחזרה מיידית של ישראלים (ואזרחים אחרים) המוחזקים על ידי חמאס. לא יכולתי לראות או לשמוע את המאהל בתוך השערים הסגורים ברחוב 116, למרות שראיתי, כמובן, תמונות מדאיגות של פעילות המפגינים בכל המדיה החברתית ובעדכוני החדשות שלי. קיבלתי כרזה הנושאת את שמו של אחד מ-133 בני הערובה שעדיין מוחזקים על ידי חמאס, ואולי בפעם העשרת אלפים השנה, שרתי יחד עם "אחינו קול בית ישראל" ("אחינו כל בית ישראל") ועוד שירים עבריים שהפכו להמנונים לשחרור בני הערובה.

אחרי חודשים של עצרות והידיעה שההתכנסות שלנו הייתה חצי מגודל המאהל, לא היה מפתיע שהאנרגיה של עצרת "החזירו אותם הביתה" נראתה פחתה. עם זאת, מה שלא ציפיתי, מה שנראה שגוי בעליל, היה שהקהל לא נראה בדרך כלל בגילאי הקולג'. להיפך, הנוכחים היו מעל 30 או מתחת לגיל 4. אני תוהה אם תלמידים יהודים, אכן, הלכו הביתה מתוך חשש לביטחונם, בתור רב הקמפוס בקולומביה הזהיר לאחרונה סטודנטים לעשות.

בבית, התחלתי לשקול את המאמרים שקראתי שאומרים שתלמידים יהודים לא צריכים לפנות יותר לבתי ספר של ליגת הקיסוס. חשבתי על דיונים שניהלתי עם חבריי לתיכון על לימודים בקולג' בישראל. קראתי מקרוב את העדכון שהיה לאוניברסיטת ברנדייס לאחרונה האריך את בקשת ההעברה שלו דדליין, מתוך כוונה להציע מקלט בטוח לסטודנטים יהודים שאינם רוצים עוד להיות בקמפוסים שלהם שהיו מלאים ב"שנאת יהודים".

אני לא מאשים את חברי הקהילה שלי בפחד שלהם, ואני מבין מדוע הם עשויים לרצות להישאר בבועות יהודיות בטוחות לאורך כל החוויה שלהם בקולג'. עם זאת, החוויות שעברתי השבוע בבראון ובקולומביה לא הניאו אותי מעט מלפנות לבתי הספר האלה. גדלתי כשאני מדמיינת את עצמי מתמחה בעיתונאות באוניברסיטה מהשורה הראשונה, מנהלת שיחה עם קבוצה מגוונת של עמיתים וחוזרת לארוחת שבת אצל ההורים שלי כשהייתי צריכה. אני לא מתכוון לוותר על החלום הזה, אומנם הרם, ואני מקווה ששאר הקהילה היהודית תצליח להמשיך להופיע לצדי באוניברסיטאות הללו.

למרות החשש שלנו, חשוב יותר ויותר בתקופה כמו עכשיו שהקהילה היהודית תמשיך להרחיב את האופקים החינוכיים שלנו ולבנות מנהיגים יהודים מצליחים. אני אמשיך ללמוד חינוך בכל בית ספר שארצה ללמוד בו, ובוודאי שלא אומד עדיין החשש מאפליה ימנע ממני לקבל את החינוך הבכיר שמגיע לי ולבני גילי.

הוא ג'וניור בבית הספר לפל המתגורר בווסטצ'סטר, ניו יורק. היא עיתונאית שאפתנית ובעלת ניסיון בעבודה עם העיתון המקומי שלה וכן עם ערוצים ארציים כמו פורוורד וניו יורק פוסט. היא העורכת הראשית של עיתון בית הספר שלה.

דילוג לתוכן