Search
אני אמן ישראלי ממוצא מרוקאי.  האם השואה היא הסיפור שלי לספר?

אני אמן ישראלי ממוצא מרוקאי. האם השואה היא הסיפור שלי לספר?

(Datilin) – כל אמן יוצא לדרך של גילוי עצמי. בכל פעם שאני מוצא השראה ליצור ולצייר, אני מוצא את עצמי במסע של ניסיון להבין אילו היבטים בחיים מגדירים ומאפינים את הזהות שלי. כשאני מצייר, אני מתחבט בשאלה "מי אני?"

לפני כשנה פנו אליי בהזדמנות להשתתף בתכנית תרבות חדשה ביד ושם, המרכז העולמי להנצחת השואה בירושלים. תכנית הרזידנסי אפשרה לי, לראשונה מזה שנים רבות, לבלות ביד ושם, להתחבר לסיפוריהם של ניצולי השואה וקורבנות השואה, לקבל השראה מהאוספים האדירים השוכנים בהר הזיכרון ולפגוש חוקרים ומומחים מסורים בתחום זיכרון וחינוך לשואה.

בהתחלה, מסע ההתבוננות הפנימית שלי הוביל אותי לשאלה כיצד אני מתחברת לשואה. זה גדול ממני? זה הסיפור שלי? כצבר וילד שנולד בישראל להורים מרוקאים ממוצא ספרדי, הרגשתי מנותק מהשואה וחששתי לקחת על עצמי את המשימה המפחידה הזו.

התחלתי גם לתהות כיצד הביטוי האסתטי והאמנותי שלי יכול לתאר בצורה נאותה את השואה ואת האחריות הקולקטיבית שלנו לעולם לא לשכוח אותה. ככל שהתעמקתי בסיפורים ובתערוכות ביד ושם, התחלתי להבין שהשואה השפיעה עליי לא רק כיהודי וכבן אדם, אלא כישראלי.

השואה היא חלק משמעותי מההיסטוריה היהודית הקולקטיבית שלנו, ללא קשר למוצא האתני שלנו. בעוד שעריצותו של היטלר לא הגיעה למרוקו, הסבל והכאב של האומה היהודית הן בעבר והן בהווה השפיעו על כל אזורי העולם. ישראלים רבים גדלים לשמוע ממקור ראשון סיפורים על זוועות השואה מהוריהם וסביהם. בבית ילדותי תרבות השואה לא הייתה באוכל שלנו, בבגדים או בשיחות שלנו, אבל היא הייתה מורגשת ברמה הלאומית. זו הייתה תחושה פנימית שהשואה היא טרגדיה שנחרטה לעד בכל יהודי וכל ישראלי מהסיבה הפשוטה שאנו עם מאוחד המחויב לאמונה ולחוזק בלתי מעורערים בעתות טרור והרס.

במילים פשוטות, אני היהודי שסבל במצרים ביד פרעה, אני היהודי שהתמיד בהרס שני המקדשים, אני היהודי ששרד את הגטו ואת הסיוט של אושוויץ. אני חלק מקולקטיב רב עוצמה הדבוק יחד בהתגברות על מצוקות ולעולם לא לוותר.

הרעיון הזה עולה בראשי במיוחד במהלך ארבעת החודשים הנוראים הללו מאז שחמאס הרג 1,200 בני אדם בהתקפה שלהם על דרום ישראל. הטראומה שאנו חיים בה פגעה בכל חלקי החברה הישראלית, ובמידה מסוימת חיברה את כולנו לזיכרון השואה. בימים שלאחר האירועים המטרידים של ה-7 באוקטובר, הרגשתי קהה וחסרת יכולת ליצור שום צורה של אמנות. החוסר תחושה וחוסר היכולת עדיין מתגנבים לתוכי.

ובכל זאת, לאחר ביקורי המשמעותי ביותר ביד ושם, ימים ספורים לאחר הטבח, ובצלם האפל של חודשים קשים אלו, התקבצו בי אינספור רגשות, שבאו לידי ביטוי בתערוכה הנוכחית שלי המוצגת במוזיאון לאמנות השואה ב יד ושם.

בתערוכה זו העבודות שלי מתארות את התחושה המתישה הזו, התהום הזו, התמודדות עם אמונה, אבל גם תחושת מטרה ומשמעות בהצגת המאבק הזה והרצון שלנו להמשיך לחייל. זה בעיני גם הלקח של השואה.

פרט מתוך ציורו של שי אזולאי "דור שלישי". (באדיבות יד ושם)

השהות שלי נתנה לי טלטלה של מטרה חדשה לצייר והחזירה אותי לחיים. ותוך פרק זמן קצר גיליתי שהיצירות בתערוכה זו נשפכו ממני, והעבודות הסתיימו די מהר. כיניתי את התערוכה שלי "גדול ממני" בכך שאני עדיין מוצא את המשימה לתאר את המושג זיכרון השואה מדאיגה ומפחידה מאוד. בחרתי לבטא את התחושה הזו בצורה מטפורית בשני ציורים בתערוכה, "גדול ממני" ו"שמחת תורה", שניהם מתארים נעליים בגודל עצום.

והכי חשוב, ציירתי את עצמי בכמה מיצירות האמנות כדי להדגיש את המסע האישי והרגשי שעשיתי בהבנת איך אני משתלב בסיפור זיכרון השואה.

קיבלתי השראה עצומה מכמה מהחללים האיקוניים ביותר ביד ושם, בפרט מהיכל השמות. בציור "מעל השטעטל" בחרתי לתאר את המפגש האינטימי שהיה לי עם הפנים המוצגות במיצב בצורת חרוט ובו כ-600 דיוקנאות של קורבנות השואה. מצאתי את עצמי בחיפוש אחר משהו או יותר נכון מישהו: מישהו שאני עשוי להתחבר אליו, דרך הפנים שלו, העיניים שלו. הסתכלתי לראות את עצמי, או אולי מישהו שנראה מוכר למרות שידעתי שאין לי קשר משפחתי לקורבנות.

בעודי בתוך האולם, ראיתי בעיני רוחי את כוח הכבידה הזה דוחף אותי למעלה, כאילו נמשכתי לתוך מערבולת שמשכה אותי לאוויר, כדי לראות את פניהם של הנרצחים. כמו יד ושם עצמו, הוא אפשר לי להתחבר לתולדות העבר בדרך של עדות לסיפורים, לזהותם ולרכושם של אלה שאבדו בשואה. הטיסה שלי, יד ביד עם אשתי, דומה לזו שחשים מבקרים רבים במוזיאון.

המפגש שלי עם יד ושם חשף רמה עמוקה יותר בתוכי. היופי בזה הוא שאני לא בטוח לאן זה יוביל אותי. אני מודה ליד ושם על המתנה הזו: רובד חדש בזהות היהודית, הישראלית והאמנותית שלי. כאמן שתמיד ממשיך במסע הגילוי העצמי שלו, ומחפש ניצוצות חדשים של השראה, עבורי, זו המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל אי פעם.

הוא אמן המתגורר בפאתי ירושלים. תערוכתו "גדול ממני" שוכנת במוזיאון לאמנות השואה ביד ושם, המרכז העולמי להנצחת השואה בירושלים.

דילוג לתוכן