Search
איך אני יכול לחגוג את יום העצמאות של ישראל כשהמדינה שלי סוערת?

איך אני יכול לחגוג את יום העצמאות של ישראל כשהמדינה שלי סוערת?

(Datilin) – "שלום עליכם (בּוּם), מלאכי השרת (לִדפּוֹק), malachei elyon (חבטה, חבטה) …”

כך התחילה ארוחת שישי בערב שלי, בשבת האחרונה בקיבוץ עלומים. ביליתי את השבת עם אמא שלי, שלפני כמה שנים עברה למקום שבו אחותי גרה כבר כמעט 40 שנה. מהרגע שהגעתי ועד לרגע שעזבתי, לא הייתה הפוגה בקולות המלחמה הבלתי פוסקים – תודה לאל, כולם יוצאים מישראל.

עוד באוקטובר הותקף קיבוץ עלומים באותה שבת שחורה. הודות לצוות הביטחון שלה, חיילים וכוחות הגנה נוספים, ניצלו אמי, אחותי, גיסי ושאר חברי הקיבוץ והמבקרים. אולם בקרבות נהרגו 16 עובדים זרים, קצין צה"ל אחד, שני חיילי מילואים מתנדבים ואזרח ישראלי, ושמונה עובדים זרים נוספים נלקחו כבני ערובה לעזה. למחרת, המשפחה שלי פונתה. אחרי חצי שנה ברעננה הם חזרו הביתה, רגע לפני פורים במרץ.

בחג הפסח, כשמשפחתנו המורחבת התכנסה לסדר, בשלום נתניה, לא היה ספק שהתמזל מזלנו לחגוג ללא אבדות בנפש וללא בן משפחה המוחזק כבן ערובה בעזה. למרבה המזל, אף אחד מאתנו לא ביקר בעלומים שקיללו את שמחת תורה. כולנו ידענו שהתוצאה הייתה יכולה להיות שונה להחריד.

ביום שישי בערב, כשישבתי לאכול עם אמא שלי, ועם ה"מוזיקה" המטלטלת של המלחמה שמלווה אותנו, לא יכולתי שלא לשאול: "למה?"

מדוע צה"ל תוקף שוב בצפון עזה, אזור שטוהר כביכול ממחבלים לפני מספר חודשים? למה זה מקובל שאמא שלי תגור באמצע שדה קרב? מדוע ממשלה מושחתת ממשיכה לשלוח את בנינו ובנותינו, אחינו ואחיותינו, להיהרג או למוות בעזה, כשנראה שאין סוף סוף באופק?

מדוע לא נוכל להגיע להסכם – "רע" ככל שיהיה – עם המחבלים, שללא ספק יהיה טוב לבני הערובה ולמשפחותיהם ולעם ישראל? מדוע אנחנו, ישראל, לא מסוגלים להסביר את מעשינו למבקרים בחו"ל?

ואולי מעל לכל אני מוצא את עצמי שואל, למה אנחנו חושבים שלכמעט 60 שנה של כיבוש עם אחר לא יהיו השלכות קשות?

יום שלישי הוא יום העצמאות, יום העצמאות של ישראל, ואני לא אחגוג, לא ברחובות ולא בלב. עוד לפני ה-7 באוקטובר שאלתי מה חגיגי בממשלה שזורעת אי שקט חברתי כדי לחוקק את חוסר הדמוקרטיזציה של ישראל. עכשיו אני שואל את אותה ממשלה, האם אנו רוצים לחיות במצב מלחמה תמידי עם שכנינו, או שאנו רוצים להשאיר אבן על כנה בחיפוש אחר קיום שליו בארצנו? לא אנחנו ולא הפלסטינים הולכים לשום מקום. אם הם לא רוצים לשבת ולדון בעתידנו המשותף, אז אנחנו, כצד החזק יותר, חייבים לקחת יוזמה.

כיהודי שלימדו אותו שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, כואב לי לראות אנשים סובלים. ובכל זאת אני מאמין שיש הבדל בין הסבל שנגרם על ידי אחרים. והסבל שאני גורם ישירות לאנשים. ההבנה שלי ביהדות היא שיש לנו את כל הזכות – אכן, חובה – להגן על עצמנו, אבל אין לנו זכות לכבוש עם אחר, אפילו במה שנחשב למולדתנו שנתנה האל.

איך נוכל לחגוג עצמאות כשאיננו מוכנים להעניק אותה לאחרים, שלא לדבר על העם שלנו? היום – ובכל יום מאז שהממשלה הזו החליטה לרסק את החלום הציוני שלי לרסיסים – הלב שלי מדמם ואני בוכה: על כל אלה שאיבדו את היקרים להם ביותר, על אלה המוחזקים כבני ערובה בעזה, על משפחותיהם שמחכות בבית, ולמען המשפחות ששולחות את יקיריהם למלחמה.

לא מספיק רק לשאול שאלות. למדתי שאם אתה רוצה ששינוי יקרה, אתה חייב להיות הזרז. אנחנו יכולים לחכות לנצח עד שהפלסטינים יעשו שינוי, או שנוכל להחליט איך עתידנו עשוי להיראות.

הדרך קדימה אינה דרך מחניקה של התנגדות על ידי קריאות לאחדות שקרית שהיא, למעשה, רק דרישה לקונפורמיות. עתיד מזהיר הוא עתיד שבו נוכל להבטיח שילדינו יחיו בשלום, בגבולות בטוחים, עם הזדמנויות להרחיב את האופקים שלהם.

אז במקום לחגוג, אני מחליט להילחם למען ישראל שתעמוד בהכרזת העצמאות שלה, כדי, כפי שאומר המסמך המהולל הזה, "לטפח את פיתוח המדינה לטובת כל תושביה".

זה ממשיך, בהתחייבות שמרגשת אותי מחדש ביום העצמאות האפל הזה: ישראל "תתבסס על חירות, צדק ושלום כפי שחזו נביאי ישראל; היא תבטיח שוויון מוחלט של זכויות חברתי ומדיני לכל תושביה ללא הבדל דת, גזע ומין; היא תבטיח חופש דת, מצפון, שפה, חינוך ותרבות; היא תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; והוא יהיה נאמן לעקרונות מגילת האומות המאוחדות".

הוא מנהל הפיתוח של תנועת המסורתי (ישראל) ונשיא בעבר של אסיפת הרבנים בישראל.

דילוג לתוכן