Search
Joe Lieberman's kids

אבי החורג, ג'ו ליברמן, עיצב יושרה מבפנים ומבחוץ

(Datilin) – כיצד אנו חיים חיים של עקרונות ושלמות, מבלי להסתגר מאחרים שאינם חולקים את כל הערכים שלנו?

איך בונים גשרים ואוהלים רחבים הכוללים את מגוון נקודות המבט והחוויות האנושיות, מבלי לשכוח מה אנחנו מייצגים?

אלו בעיות ישנות, וירוקות עד.

התלמוד מתעד משבר מלפני 2,000 שנה, כאשר רבן גמליאל, ראש הקהילה הפוליטית, הודח כמנהיג האקדמיה הרבנית הראשית. החטא שלו? נראה שהסטנדרטים שלו היו גבוהים מדי: רבן גמליאל דרש שכל הנכנס לבית המדרש יעמוד בתקן של טוכו ke-varo, שהפנים שלהם יהיה כמו החיצוניות שלהם. כמו ארון הקודש במשכן, למדן נועד להיות אדם בעל אופי מוזהב, מבפנים ומבחוץ, פרגון של יושרה ועיקרון. זה היה תקן שרוב האנשים לא יכולים לעמוד בו.

ואכן, ביום הדחתו של רבן גמליאל, הורדו מחסומי הכניסה בצורה דרמטית: אנו שומעים על הוספת מאות ומאות ספסלי ישיבה עד שהחלל התפוצץ.

נראה שהמסר של התלמוד, בקריאה ראשונה, הוא זה: הישען על אהבה וחמלה ופחות דבק. להקריב קצת יושרה ועיקרון; אולי זה מקובל שהארון יהיה מוזהב מבחוץ מבלי להסתכל מקרוב על מה שתמצא בתוכו. אתה תתוגמל בקהילה מלאה ורחבה יותר. ואם תעמוד על טקס על מה שאתה מאמין, העולם שלך יתחיל להתכווץ.

אבל זה בעצם לא סוף הסיפור. בסופו של הסיפור, רבן גמליאל – ככל הנראה יחד עם התרבות שגילם – חוזר לעמוד בראש בית המדרש שלושה שבועות מתוך ארבעה. התמונה הסופית היא של סינתזה, שבה המרחב הקהילתי מונחה על ידי פרגון עקרוני המתעקש על סטנדרטים גבוהים, מאוזנים עם רוחב ראייה שימצא דרך להכניס את אותם מאות אנשים.

בתלמוד, איזון זה מצריך צוות דמויות מתחלף. לכולנו המתאבלים על ג'ו ליברמן, ראינו את הסינתזה הזו, ואת ההפרכה המוחלטת של הדיכוטומיה כולה, באדם שאנו מתאבלים עליו.

ג'ו ליברמן היה טוקו קה-ווארו – הפנימי שלו היה כמו החיצוני שלו.

Tokho ke-varo – אופיו המוזהב הפנימי ונדיבותו זרחו לכל אלה שנתקלו בו. פניו היפות שלו, פניו הנוצצות, לא היו נימוס מבוצע היטב. זה שיקף את השמחה הפנימית שהוא באמת חש כשהוא נתקל בכל אדם. לא היה אדם, לא משנה עמדתו, הוותק שלו, מוצאו, האידיאולוגיה שלו, שלא היה מסוגל לעורר ממנו את התגובה הזו. כשהוא פגש אותי לראשונה, בגיל 6 וחצי, יכולתי לראות מהרגע הראשון שהוא אוהב את אמא שלי, אבל הוא גם אהב אותי, ולא רק בגלל שהוא אוהב אותה. טוב לבו החיצוני שיקף חיבה פנימית. זו הייתה מתנה, הכרת תודה שעליה לעולם לא אוכל למצות, דוגמה שאני יכול רק לקוות לחקות.

Tokho ke-varo – היושרה שלו הנחתה את מעשיו. שום דבר לא נעשה מלבד עקרונות, לפעמים לטובתו הפוליטית, לפעמים לא. ידעת איפה הוא עומד, ועל סמך היכן הוא עומד ידעת איך הוא יגיב.

Tokho ke-varo – חיי המשפחה הפנימיים, הפרטיים, שלו היו מחוברים בצורה חלקה לחייו החיצוניים, הפונה לציבור. הוא היה אותו אדם בבית ובציבור. הוא ראה בשירותו הציבורי שיקוף של ערכיו העמוקים ביותר, אלה שהנחיל לנו. והאינטראקציות שלו עם כולם נשאו רוך של חבר יקר והורה אוהב.

הוא היה תלמיד כוכב באקדמיה של רבן גמליאל

אבל איש לא ידע יותר וטוב יותר לבנות גשרים ואוהלים רחבים ממנו. והוא עשה זאת מתוך היושרה שלו.

זה התחיל בבית: כילד קטן ראיתי אותו ממנף את אהבתו ומחויבותו כאבא למאט ורבקה, ילדי נישואיו הראשונים, כדי לקחת אותי כילד שלו.

היו לו בתי כנסת בביתו, החל מקהילת אגודת שלום בסטמפורד, קונטיקט; אבל לא היה בית כנסת שבו הוא לא יתנפל.

הוא ראה ומצא אמת באמונות פוליטיות אמיתיות שבהן הוא לא הסכים, כי הוא ידע איך זה מרגיש להאמין במשהו.

אמונתו אפשרה לו להתחבר לאחרים בעלי אמונה, או לכל מי שמחפש קול של שכנוע ועיקרון. הוא לימד אותי שלהיות יהודי שומר מצוות צריך לגרום לך יותר, לא פחות, להתחבר לבעלי רקע שונה.

היושרה שלו לא הייתה אור מסנוור, אלא שדה מגנטי, מושך אליו את הנוסעים ומזמין אפילו יריבים לדיאלוג ולפשרה.

לא הייתה הגבלה למספר הספסלים בחדר המדרש שלו. הוא היה יכול לנהל את האקדמיה לתלמודי ארבעה שבועות מתוך ארבעה – זה היה מדגמן יושרה מבפנים ומבחוץ, וזה היה מתפקע מהתפרים, כמו המרחב הקדוש הזה היום.

הו, כמה שאנחנו מתגעגעים אליך וזקוקים לך, ג'ו. תודה שהזכרת לנו שהאמונות העמוקות ביותר שלנו יכולות להיות הקרשים החשובים ביותר של בניית גשרים. ושהיתדות של היושרה שלנו הם הדברים היחידים החזקים מספיק כדי לעגן את האוהלים של הקהילות הרחבות שהעולם שלנו כל כך זקוק לו. אנחנו אוהבים אותך.

חיבור זה מעובד מתוך ההספד שהשמיע המחבר לאביו החורג, סנטור יוסף ליברמן, בהלווייתו. ליברמן נפטר ב-25 במרץ בגיל 82.

הוא נשיא וראש ישיבה בהדר.

דילוג לתוכן