Search
(צילום: אוהד וייל)

"ראשינו בעמקי תורתה" – הכנסת ספר תורה בבני עקיבא!

(צילום: אוהד וייל)

שמי מתיה, ילידת רעננה, בתם של חנה ומשולם לנגרמן זכרם לברכה, אחות לאילה, יונה, ודודו יבדלו לחיים ארוכים.

מעמד זה הוא מבחינתי גלישה נוסטלגית במנהרת הזמן- לשנים רחוקות (מאוד):

 לשנות ילדותי במושבה הקטנה רעננה, שאנשים היו בה מעט, ושדות ופרדסים – הרבה.

 לשנים שבהן סניף בני עקיבא היה צריף קטן סחוף רוח ברחוב ברנדיס, מחופה יריעות זפת. ומדי שבת אחרי הצהריים, היינו מסתופפים בתוכו במעגל על כיסְאות קטנים, ושרים בקולות דקים "אתה אחד ושמך אחד".

 לשנים שבהן בכל שבת ארגון (כמעט) היו נפתחות ארובות השמים, וכולנו – בכחול-לבן – עמדנו בחצר החמרה הבוצית של הסניף בשירת "יד אחים", רועדים מהתרגשות – וגם מהקור.

במסע הנוסטלגי הקצר במנהרת הזמן – ובסיועה של אחותי אילה – אני מבקשת לחזור לאמצע המאה שעברה, לשנת תש"ה – 1945: השנה שבה הקים אבינו משולם את סניף בני עקיבא ברעננה.

על המעיל של ספר התורה כתוב, שאבינו היה "ממקימי סניף בני עקיבא ברעננה". למען הדיוק ההיסטורי – לסניף היה מקים ומייסד אחד, אבא שלנו. הוא הקים את הסניף בצריף ברח' יהודה הלוי, לא רחוק מביתנו שהיה אז ברחוב גורדון פינת אחוזה. הצריף היה מחולק לשניים. בחלקו האחד גר אדם ערירי, ובחלקו השני – קם והיה סניף בני עקיבא ברעננה. השכנות של ילדי בני עקיבא השובבים והתוססים עם אדם ערירי ומסתגר לא עלתה יפה, והסניף עבר מרח' יהודה הלוי.

בשנים הראשונות היה אבינו כוח של איש אחד בסניף: הוא היה המדריך ורכז הטיולים והאחראי על הפעולות. אחותי אילה, בכורת המשפחה, הייתה בקבוצת החניכים הראשונים, וזכתה לפעולות ולטיולים עם אבא שהיה גם סניף בני עקיבא. באותה תקופה היו במושבה סניפים ("קנים") גם של השומר הצעיר וגם של מחנות העולים, ולסניף בני עקיבא הצטרפו מטבע הדברים ילדי המשפחות הדתיות שבמושבה – אך לא רק: גם ילדים ממשפחות לא דתיות שנחשבו לעושי צרות – בנדיטים בלשון אותם ימים – היו עד מהרה לחניכי בני עקיבא. הוריהם של ילדים אלה ביקשו מאבא, שיקבל את הילדים לבני עקיבא, כי האמינו שהשפעת המסורת, היידישקייט, תיטיב עם הילדים, תשפר את התנהגותם ותימנע את הידרדרותם. ואבא קיבל כל ילד ברצון ובשמחה, ופתח את הסניף – פתח תרתי משמע – לכל הילדים, דתיים ולא דתיים כאחד.

בהמשך הסתייע אבא במחנה קבוצת עלומים שבהרצליה – צעירים דתיים שהיו שם בהכשרה לקיבוצי הפועל המזרחי – וגייס אותם להדרכה בסניף בני עקיבא הצעיר שברעננה.

אבינו משולם נמנה עם חברי ההגנה ברעננה והשתתף במלחמת העצמאות. בשלהי המלחמה ועם תחילתו של גל העלייה ההמונית, התמנה למנהל מחנה עולים בפרדס-חנה, ובמשך חמש שנים שימש מנהל ומפקח במחנות העולים ובמעברות, והיה לדמות מעוררת השראה בקליטת עלייה. בשנת 1953 חזרנו למושבה רעננה, לשיכון החדש של הפועל המזרחי (היום – רח' עציון) שאבא היה פעיל מרכזי בהקמתו. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1956, הקים אבא את מעון "שקמה" לבעלי מוגבלויות התפתחותיות, שאותו ניהל עד יום מותו. הוא נמנה עם החלוצים בתחום הטיפול בחריגים, וזמן קצר לפני מותו קיבל עם עובדי המעון את פרס קפלן על "מסירות ללא גבול בטיפול ובשיקום".

(צילום: אוהד וייל)

אבא היה מראשי המושבה רעננה, שימש חבר המועָצה המקומית וסגן ראש המועָצה, וגם יו"ר הוועדה הקרואה בהרצליה. הוא נפטר – לדאבון לבנו – בדמי ימיו בשביעי של פסח תשל"ג – 1973.

ולסיום – אשת חיל מי ימצא? אמא שלנו, חנה לבית פליישר, הייתה חלוצה אמיצה ונועזת, שבחרה לעלות ארצה, לפלשתינה – במקום להגר לארצות הברית. היא הגיעה מבית בורגני (ולא ציוני במיוחד) בפולין, עם שתי חברות, ללא קרוב משפחה או מודע בארץ, וללא ידיעת עברית. עבדה כעוזרת בית וכפועלת מצטיינת בבית אריזה – ושמחה בחלקה. בשנותיה המאוחרות הייתה אֵם-בית במעון כפר נחמן שברעננה – ועשתה חיל בתפקידה. לאחר מותו של אבא בחרה להנציח את זכרו בתרומה של ספר תורה לסניף בני עקיבא ברעננה. אותו סניף שאבא הקים וטיפח – ואהב. סניף שראשיתו בצריף דל במושבה קטנה, והמשכו – בבניין נאה בעיר גדולה.

בשם ההורים האהובים וכל המשפחה – שלמי תודה לבני דודנו הרענניים, דודי, זאביק וחוה, ילדי טובה ושלמה לנגרמן זכרם לברכה, שיזמו את תיקון ספר התורה ואת השבתו לרעננה, למקומו הראוי בסניף בני עקיבא; ותודה לכולכם – מכובדים, מארגנים, אורחים וחניכי בני עקיבא – שטרחתם ובאתם לחלוק כבוד למעמד ולתורה – שהיא תורת הורינו ותורתנו, תורה ועבודה. ברוכים תהיו.

דילוג לתוכן