שני מעמדות הר סיני אנו מכירים – ראשון בהם הוא זה שאנו מציינים בחג השבועות (אף שלדעת כמה מהתנאים אירע למעשה בז' בסיוון). זהו המעמד שמאפייניו קולות וברקים, ענן כבד, משה ידבר והאלוקים יעננו בקול. במעמד זה נכח כל עם ישראל, כאשר צווה לעמוד סביב ההר ולא לנגוע בקצהו. על מעמד זה נכתב בתורה (בפרשתנו) "והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים חרות על הלוחות". כיוונו של מעמד זה הייתה מלמעלה למטה- כאור היום הראשון שהופיע במלוא זהרו על העולם כולו עוד קודם שיכל העולם הזה לעמוד בו, כן הופיע דבר ה' ותורתו במעמד הראשון.
אף גורלו של מעמד זה היה כגורל אור היום הראשון – בפרשת השבוע שלנו שבר משה את לוחות המעמד הראשון. סיבת השבירה מפורשת בפרשה- לא יכול העם לעמוד במלוא התוקף של אור הלוחות הראשונים ולא הצליח לטפס אל טוהר האמונה המזוקקת שאין בה פסל ותמונה ומעשה ידי אדם. בשל כך שבר משה רבינו את הלוחות, וזכה לברכת יישר כוח מאת ריבונו של עולם.
את המעמד השני כמעט ואין אנו מציינים. הוא זה שהתחיל בראש חודש אלול והסתיים ביום הכיפורים (וייתכן כי ההקפות שבפתיחת יום הכיפורים מזכירות אותו, כמו גם הבאת כל אחד את ספר התורה שבידו בעת יצא כהן גדול מקודש הקודשים (מפי הרב הדרי הי"ו). מעמד זה היה שונה בכיוונו- לא כל עם ישראל בא סביבו, כי כם "ואיש לא יעלה עמך, וגם איש אל ירא בכל ההר ההוא", לא בקולות וברקים כי אם בדממה. אין הלוחות מעשה אלוקים כי אם "פסול לך"- הלוחות הם מעשה אדם ואילו ריבונו של עולם הוא רק ה'כותב' את תוכן הלוחות. המעמד הוא אינטימי, תפור במידותיו של האדם, ומכוון לסדר גדול נמוך בהרבה מזה הראשון.
באופן טבעי עולה השאלה מהו המעמד הגדול מבין שניהם. התבוננות מעמיקה מלמדת כי לא ניתן כלל לדבר על שאלה זו. שכן, המעמד הראשון היה נשגב בשיא גדלותו, אך בסופו של דבר התנפץ בהר סיני. לעומת זאת, אף שהמעמד השני היה נמוך יותר בהתגלותו, הלוחות מהם אנו יונקים את התורה ומקיימים אותה ולומדים אותה הם הלוחות השניים. אלה לא נשברו, כי אם היוו את המקור היסודי ממנו לימד משה תורה סביב הר סיני.
ההלכה מבטאת כפילות זו באומרה: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". אין הארון שלם ללא הלוחות, שכן אלה הם הלוחות המקיימים אותנו במצבנו הנמוך, ובחוסר היכולת לטפס אל האור הגדול. ברם, ארון ללא שברי הלוחות, לאמור: ארון מבלי החזון המבהיק והמאיר, ממנו בא הכל ואליו אנו מבקשים לשוב, אף הוא חסר הוא. שברי הלוחות הם הברק הגדול אשר הראה לעיני כל לאן ניתן להגיע ומהי משמעותה של רוממות השגב האלוקי שבתורה. אף שלא נותרו בידינו שלמים, אנו מושפעים מהם השפעה ניכרת, כי הם לוחות המגמה.
סוגיית הלוחות לא על עצמה יצאה ללמד, כי אם על הכלל כולו יצאה ללמד. יש מצבים בהם נשברו הלוחות והחזון, ואנו נזקקים ליצור לוחות מלמטה למעלה, שהם קטנים בהופעתם ומצומצמים יותר. זוהי הוראת שעה, שאנו עצמנו חיים אותה בשנים האחרונות בצורה עוצמתית. ברם, גם שברי הלוחות מונחים בארון, ועל כן מוטל עלינו לטפח באופן מתמיד את החזון ואת היעד, לבל תבוא המציאות הזמנית שלעינינו ותגמד גם את חלומותינו ואת תקוותינו לשוב ולטפס למעמד הר סיני הראשון, ולקבל בו ביום את מלוא ברכת ה' שבהופעת התורה. שמירת החזון וטיפוחו הם חלק בלתי נפרד מקיום בעולם בו אין הוא יכול להופיע במלואו, וזה מקורה של האמונה הגדולה המעניקה כוחות להתמודד עם מציאות זמננו המסובכת.
