על שמירת השבת בעשרת הדברות אנו מצווים בפרשת יתרו וכן בפרשת ואתחנן בספר דברים – מצא את ההבדלים.
נוסח הדיבר הרביעי שבפרשת יתרו שונה בתכלית מנוסח דיבר זה בפרשות ואתחנן. בפרשת יתרו מצווים אנו לזכור את יום השבת בעוד שבפרשת ואתחנן מצווים אנו לשמור את יום השבת. על מהות ההבדל בין שני ציוויים אלו ניתן ללמוד מסיפור בריחתם הפלאית של רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר למערה מאימת הרומאים (שבת לג:(.
במשך שתים עשרה שנה יושבים רבי שמעון ובנו במערה הקדושה, המבודדת מן האנושות, ועוסקים בתורה. לבסוף מתקשים הם להגיח החוצה ולקבל את העולם הגשמי, הנוהג כמנהגו: “נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי (יצאו וחזו באנשים חורשים וזורעים) אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף.” רבי שמעון ובנו שורפים את העולם בעיניהם מאחר שאינם יכולים לקבל את האנושות הפרגמטית, המתעסקת בהבלי העולם הזה, אשר אינה עומדת בסטנדרטיים הרוחניים של השניים, וכדברי הרב קוק: “וכבר לא היה להם אז שום צורך בצירוף היותר קטן לחיי החברה, שלא היתה יכולה כלל לצאת זכאית במשפטם הנשא והנשגב מצד התביעות המוסריות השכליות היותר עליונות” (עין איה, שבת, ל”ג(.
משכך, נקראים השניים לשוב למערה לשנים עשר חודשים נוספים, כמשפט הרשעים בגיהנום. ברם עם יציאתם בשנית מהמערה נדמה כי נוצר מהפך משמעותי בתפיסת רבי שמעון את העולם הגשמי: “כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר – הוה מסי רבי שמעון (כל מקום שהורס רבי אלעזר – מתקן רבי שמעון(”.
המדרש תולה את השינוי בתפיסת עולמו של רבי שמעון במפגש עם אדם מבוגר בין השמשות סמוך לכניסת השבת: “בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות. (פגשו אדם קשיש שהחזיק בידיו שני ענפי הדסים ורץ בין השמשות) אמרו ליה: הני למה לך? (אלו למה לך) אמר להו: לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד? (מדוע אינך מסתפק באחד?) חד כנגד זכור וחד כנגד שמור”. מה המסר שמשגר הקשיש לרבי שמעון? מה מסמלים שני ענפי ההדס לכבוד שבת? מדוע ענף אחד כנגד שמור וענף אחד כנגד זכור?
קדושת השבת שואבת את כוחה משני מקורות, כפי שניתן ללמוד משני הציוויים על השבת כמובא בכתוב. הסיבה למצוות שמירת השבת שבפרשת ואתחנן היא: “וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל כֵּן צִוְּךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.” (דברים ה’, י”ד). קדושת השבת נובעת מהשפע האלקי המושפע עלינו בעיצומו של יום השבת (בדומה לשפע שהושפע עלינו במצרים), בבחינת איתערותא דלעילא.
לעומת זאת, הסיבה למצוות זכירת השבת שבפרשת יתרו היא: “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל כֵּן, בֵּרַךְ ה’ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.” (שמות כ’, ז’) קדושת השבת נובעת מששת ימי המעשה. בני האדם מקדשים את השבת באמצעות כוח עשייתם, בבחינת איתערותא דלתתא.
על שני מקורות קדושת השבת ניתן ללמוד מהמחלוקת שבין רבי ינאי ורבי חנינא אודות האופן הראוי לקבלת השבת: “דאמר ר’ חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא” (בבא קמא ל”ב.) לדידו של רבי חנינא הקב”ה מקדש את השבת. לפיכך צריך האדם לצאת החוצה ע”מ לקבל קדושת השבת החיצונית לו, והמכונה “כלה מלכתא” – מלכה המולכת על האדם והמרוממת אותו. שיטתו של רבי ינאי שונה: “רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה” (שם) בעיני רבי ינאי בני האדם הם המקדשים את השבת. על כן קדושת השבת מצויה באדם העטוף בטלית, ומשכך קרויה השבת “כלה” – בת זוגו ובת בריתו של האדם.
ברוח זו מסביר הרב קוק את שתי קדושותיה של השבת: “קדושת השבת יש שנים בכוחה: האחד מה שהיא מקדשת ומעלה את ישראל בקדושתה העליונה ומרוממת אותם בעצם קדושת היום למעלה מכל ענייני חול ומדבקתם בכבוד עליון וקדושה עליונה. חוץ מזה היא ממשכת ג”כ את כוח כל ימי המעשה עם כל חילונותם ושפלותם שע”י שהם נזכרים בקדושת השבת הנם מתרוממים.”
ענפי ההדסים מסמלים את שני מקורות הקדושה בעולם. קדושה ממעל (כנגד שמור) וקדושה המופקת מחיי המעשה (כנגד זכור). ובמילות הרב קוק: “אחד כנגד זכור: המורה על היחש של השבת עם החול, ואחד כנגד שמור: המורה על עצם השמירה של קדושת השבת כשהיא לעצמה. “
המפגש עם האדם הקשיש נושא ענפי ההדסים מתרחש דווקא בערב שבת בין השמשות מאחר שבנקודת זמן זו נושקים ימי החול ביום השבת. במועד זה מקדשת השבת את ימי החול מחד גיסא, ומקדשים ימי החול את השבת מאידך גיסא, כדברי הרב קוק: “בין השמשות הוא המעבר שבין העבר להעתיד והוא מקשר את החול אל הקודש, ומורה השפעת הקודש על החול ע”י קישורו”. בדומה, ענפי ההדסים הריחניים מבטאים את השימוש בחיים הגשמיים לשם הפקת ערך מוסף רוחני, כלשון המדרש: “איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח” (ברכות מ”ג🙁
ציווי זכירת השבת מלמד אותנו, כי אנו מחוייבים להחדיר קדושה בחיי היום יום, ולצקת תוכן ומשמעות בשגרת חיינו, שכן “גם בחיי שעה יש לישראל קישור אמיץ לחיי העולם.” (עין איה, שם) מסר עצום זה נועד לזקוף קומתנו ולהכיר בכוחנו לחולל מהפכים לטובה, “לתקן עולם במלכות שד-י” – ובידינו הדבר.
