Search

פרשת חיי שרה:על החיים ועל המוות

בשמן של שתי פרשות בחומש בראשית מוזכרים החיים – "חיי שרה" ו- "ויחי". ברם שתי פרשות אלה עוסקות בעיקר במוות. כך בפרשת "חיי שרה" העוסקת במות שרה, אברהם וישמעאל וכך בפרשת "ויחי" העוסקת במות יעקב ויוסף. מדוע מכונות פרשות המוות כפרשות חיים?

דברי הזוהר על פרשת ויחי עשויים לבאר את הסוגיה. על הפסוק "ויקרבו ימי ישראל למות" (בראשית ט"ז, כ"ט) מקשה הזוהר: מדוע מנוסח הפסוק בלשון רבים ולא בלשון יחיד, הרי לכאורה ראוי היה לכתוב: "ויקרב יום ישראל למות", ובלשון הזוהר (חלק א' רכ"א, בתרגום מארמית): "וכי בכמה ימים מת האדם? והלא בשעה אחת, ברגע אחד, מת ונפטר מן העולם."

מסביר הזוהר, כי אכן, האדם נפטר מן העולם ביום אחד, ברם ביום פטירתו, קרב הנפטר לפני הקב"ה עם כל ימי חייו, וכל יום נבחן לפני הקב"ה, וכדברי הזוהר (שם, בתרגום מארמית): "אשרי חלקו של אדם ההוא שימיו קרבו לפני המלך בלי בושה, ואף יום מהם אינו נדחה לבחוץ, מחמת שימצא שעשה עבירה ביום ההוא. משום זה, כתוב בצדיקים קריבה, משום שהימים קרבו לפני המלך בלי בושה." מדברי הזוהר עולה, כי המוות משמש כנקודת מבחן לעצם חיותו של הנפטר. רק לאחר המוות, ניתן לבדוק נכוחה באיזו מידה היו חיי הנפטר מוצדקים. צדיקותו של האדם נחשפת במלואה במיתתו, בהיותו "בא בימים", המתייצב לפני הקב"ה ללא בושה, יחד עם כל ימיו. אולי לכך התכוונו חז"ל חז"ל באמרם: "צדיקים במותן קרויין חיים." שלב המוות, שלב הסיכום, הינו השלב בו עצם חיותו של הצדיק מקבלת גושפנקא. רק לאחר מותו, ניתן לאשר למפרע, כי הצדיק אכן חי את חייו עד תום, ללא בזבוז ואבדן זמן. נראה כי לכך התכוון המדרש בעמדו על חייה השלמים של שרה: "'ויהיו חיי שרה מאה שנה (תהלים לז) יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה' כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים בת כ' כבת ז' לנוי בת ק' כבת עשרים שנה לחטא ד"א יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשיה " (מדרש רבה בראשית פרשה נח פסקה א), וכן פירש רש"י (בראשית כ"ג, א'): "שני חיי שרה – כלן שוין לטובה". ברוח זו מסביר ה"ערבי נחל", ר' דוד שלמה בעל ה"לבושי שרד" (לפרשת חיי שרה): "שמצד שאנו רואין ששני חייה היו כפי שורש חיותה מוכח שלא היתה בשום פעם בקטנות רק היתה כל ימיה בחד קטירא (בקשר אחד), והיינו כולם שוים לטובה:"

אפשר שזו הסיבה לכך שחייה של שרה מונצחים דווקא במותה. לאחר פטירתה מן העולם, מתגלה שרה במלוא תפארתה, אשר חיה חיים שלמים ומנוצלים, ובלשון הזוהר (חלק א דף קכב, בתרגום מארמית): "בכולן לא נאמר מה שנאמר בשרה, שנאמר "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה", שזה בכולן לא נמנו ימים ושנים כמו לשרה, בכולן לא נכתבה פרשה אחת ויחידה כמו לשרה, אלא הסוד הוא, בגין אותה דרגה שכל ימים ושנים התלויים באדם עצמו." שרה מגלה במותה, כי "חיה" לאורך כל ימיה.

לאור זאת ניתן לבאר את ההשוואה שעורך רבי עקיבא בין שרה לאסתר (ילקוט שמעוני בראשית, פרק כ"ג, רמז ק"ב): "רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם בקש לעוררן אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה אלא תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנה ותמלוך על קכ"ז מדינה." מסביר ה"ערבי נחל" (שם), כי האדם הרגיל אינו יכול להיאחז תמיד במדרגת גדלות, ולפיכך יש שתלמידיו של ר' עקיבא נפלו מגדלותם ונתנמנמו על אף שיעוריו המרתקים של רבם. מוכיחם ר' עקיבא, כי שרה לעולם לא נפלה מדרגתה, כי שלטה על כל 127 שנות חייה בגדלות רוחנית, ללא כל קטנות ללא נפילות ומשברים רוחניים (בדיוק כמו שאסתר המלכה שלטה בבת אחת על 127 מדינה). אל לכם להירדם וליפול ממדרגתכם, אומר ר' עקיבא לתלמידיו. קחו דוגמא משרה, שכל חייה שווין לטובה.

השפת אמת, האדמו"ר מגור, עומד על סגולותיה של שרה, בהתאם ליסוד החסידי הידוע לפיו אנו חיים במציאות של הסתר (עולם מלשון העלם). עולמנו מוגבל בבחינת הזמן, בבחינת מגבלות המקום ובבחינת מוגבלות האדם. שרה, עם זאת, משכילה להשתחרר ממגבלות העולם. שליטתה המוחלטת של שרה בחייה מקנה לה כוח להשתחרר ממגבלות הזמן והגוף. שלא ככל האדם, אצל שרה כל חייה שווים לטובה – הזמן כאילו לא משפיע עליה. שלא ככל האדם, שרה משמרת את כוח גופה, היא יולדת בגיל 90 ואינה מזקינה – בת כ' כבת ז' ליופי. ר' עקיבא, מסביר השפת אמת, מעורר את תלמידיו באמצעות העיסוק בדמותה של שרה, אשר הצליחה להתעלות על מגבלותיה, ולחיות את חייה בשלמות מירבית.

חייה של שרה הינם, לפיכך, הגשמה של המצווה הראשונה בה מצטווה העם היהודי – היא מצוות קידוש החודש. אנו מצווים לקדש את הזמן, להתעלות מעל למגבלותיו ולצקת לתוכו משמעות. שרה מלמדת אותנו, כי תוחלת חייו של האדם נגזרת מהמידה בה האדם אכן חי את חייו, כי אדם המכפיף את מגבלות הזמן והגוף בו הוא נתון לרוחו ולחזונו הוא אדם חי באמת – הן בחייו והן לאחר מותו. שרה הנציחה את החיים, בהקנותה נופך של נצח לחיים. שאיפתה התמידית של שרה להתעלות על מגבלותיה הביאה לנצחונה על המוות. שרה לא מתה, גם במותה היא נקראת חיה, כדברי הרב קוק באורות הקודש: "השאיפה אל הדר הנצח, מנצחת את המוות ומוחה דמעה מעל כל פנים".

 

פורסם באתר הית הלל

 

דילוג לתוכן