סוגיית המנהיג שנכשל מלווה את האנושות לאורך כל ההיסטוריה. במוקד עומדת דילמה גדולה. מצד אחד אם המנהיג נכשל ועבר על ציווי מקור הסמכות שמינתה אותו, הרי שדינו להיות מודח ואם הדברים אף נעשו במזיד אפשר שגם יש להעמידו לדין. מאידך, התייחסות שכזו עלולה להרחיק כל אדם מנכונות להנהיג. אם הנהגה היא תחום לא סלחני לטעויות, הרי שמי שבכל זאת יגיע לעמדת הנהגה ימנע מלהודות בטעויות, וממילא לא יהיה תהליך מסודר של תיקון תקלות ויצירת מתאר שימנע כשלונות בעתיד.
סוגיה זו שעלתה בחברה הישראלית פעמים רבות, כלפי קציני משטרה שהתרשלו במצעד הגאווה, כלפי הנהגה מדינית שקיבלה החלטות שגויות לאור הכרעות ועדת חקירה ועוד, הביאה לדיון ציבורי מהסוג בו ניתן להציג את האמת שיש בכל אחד מהצדדים, ולא ניתן לטעון שאין היגיון באחד מהם.
דברי התורה בסוף פרשתנו עוסקים אף הם בדילמה זו, אך מכריעים בצורה ברורה לכיוון אחד:
וַיְדַבֵּר ד' אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ, כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
משה המנהיג הנערץ, שהוציא את עם ישראל ממצרים, זכה לקבל את התורה במעמד הר סיני, ועמד בראש המסע במדבר – אינו נכנס לארץ ישראל בשל העובדה שנהג שלא כשורה בנושא מסוים, ולא עומדת לו הצלחתו הגדולה בכל שאר התחומים. לא זו בלבד, אלא שגם תחינתו להיכנס לארץ כאחד העם בתחילת פרשת ואתחנן – לא התקבלה, והוא מת מחוץ לארץ.
הכרעה זו קשורה כמובן לנושאים רבים ומגוונים, אולם היא בהחלט מסמנת מגמה: מעלה גדולה היא להיות מנהיג, והמנהיג זוכה להגנה ("ונשיא בעמך לא תאר") ובזכויות רבות. אולם, כגובה הפיסגה בה הוא נמצא – כך עוצמת הדרישות, וכשהן לא נענות מכריעה התורה, לפחות במקרה זה, כי הוא ייאלץ לשלם את המחיר, ולא לממש את כל חזונו וציפיותיו.
