Search
דבר תורה פרשת קדושים

פרשת בחוקותיי: כבקרת רועה עדרו

"וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט – העשירי יהיה קודש לה' "(ויקרא כ"ז ל"ב) המצווה החותמת את חומש ויקרא היא קרבן "מעשר בהמה", ועיקרה: מגדל הבהמות מצוּוֶה להפריש עשירית מהבהמות שנולדו לו באותה השנה ולהקריבן על ידי הכוהנים.  על מהותה של המצווה.


וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט – הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה' (ויקרא כ"ז ל"ב) לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ; וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ – וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ, לֹא יִגָּאֵל (ל"ג). 

השוני בין מצווה זו למצוות הביכורים המוכרת לנו מן הצומח, בולט מאד באופן ההפרשה והבחירה.           בעוד שבמצוות הביכורים האדם יורד לשדהו ובוחר את המובחרים שבפירותיו, במעשר בהמה מצווה הרועה להעביר את צאנו תחת מקלו באופן אקראי בזה אחר זה, וכל עשירי מופרש לקורבן. אסור לו בשום אופן לקבוע מראש איזו בהמה תילקח למעשר ואף נאסר עליו להתערב בתהליך.

נשאלת השאלה: מדוע דווקא במעשר בהמה חל איסור על המגדל להתערב בבחירה? מהו המסר המיוחד שעומד מאחורי אופן בחירת הקרבן?

ובכן, מגדל הבהמות נדרש להקפדה קיצונית הרבה יותר משאר החקלאים. הוא סובב סביב עדרו יומם וליל, מבקר ובוחן כל פרט ממנו בכל עת וכמעט חי בקרבו. לא לחינם מוטיב ה"רועה" חוזר על עצמו בתנ"ך בהקשר ישיר להנהגה. לא לחינם מנהיגנו הגדולים החלו דרכם ברעיית צאן – משימה תובענית הדורשת מסירות והתמדה.

המשפט: "כל אשר יעבור תחת השבט" מעורר בנו מיד את הדימוי הלקוח מתפילת הימים הנוראים –         "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו". בימי הדין אנו מדמים את הנהגת הקב"ה לרועה הבוחן את צאנו.

אולם, דווקא הרועה שרגיל לעסוק בביקורת יום-יומית ולרדת לפרטים, מצווה לחרוג הפעם מהרגליו.          בזמן הפרשת המעשר חובה עליו להעביר את השליטה ליד הגורל באופן מוחלט, ללא אפשרות חזרה לאחור או החלפה: "ולא ימירנו…". כאן החקלאי נדרש לוויתור גדול לאחר שטיפח את עדרו ונקשר אליו. הוא עלול אף להיפרד לצמיתות דווקא מהמוצלחים שבבני טיפוחיו, כגון עגל או טלה בעלי תכונות גנטיות נדירות, שהיו יכולים להשביח את העדר בעתיד.

וזה המסר: הרועה המסור צריך להבין שגם כשהוא פועל נכון, התוצאה אינה נתונה לשליטתו. כאן עליו ללמוד להרפות, לעצור את הביקורת ולהשאיר את התוצאה ליד הגורל, בבחינת "והיה ה' מבטחו".

דילוג לתוכן