הפרשיות הראשונות של ספר ויקרא מופיעות בסדר מובנה למדי. הספר פותח בקרבנות השונים ועבודת המשכן בפרשות ויקרא-צו, עובר לדון בחנוכת המשכן, בקדושת המחנה ובמאכלות אסורות בפרשת שמיני, ובטומאות וטהרות בפרשות תזריע-מצורע. ספר הקדושה מתווה לפנינו מהלך מדורג ומובנה של הגעה לקדושה המיוחלת – "קדושים תהיו כי קדוש אני". פתיחתה של פרשת אחרי מות משבשת לכאורה את הסדר הנ"ל. הפרשה מחזירה אותנו משום מה לסיפור מותם של נדב ואביהוא ומעבירה אותנו ישירות לפרשת יום הכיפורים, פרשה השייכת לכאורה למקום אחר- לפרשת המועדות בפרשת אמור. מדוע א"כ חוזרת התורה על הסיפור הטראגי של מותם של נדב ואביהוא? מדוע מביאה התורה את עבודת יום הכיפורים כאן בפרשת אחרי מות?
נראה לומר, כי דווקא לפני רגע השיא של ההגעה לדרגת "קדושים תהיו", באה התורה ומציבה בפנינו תמרור אזהרה חמור. הקדושה עלולה להיות מסוכנת ומשחיתה אם לא יודעים לשלוט בה. ישנו בעולם זן מיוחד של יצר הרע העשוי לשלוט דווקא כאשר מתקרבים לדרגת הקדושה. על פי חז"ל, יצר הרע הזה של הצדיקים, קיים לכאורה אף אצל הקב"ה, וכפי שדרשו (יומא סט:) " זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים". למה נתכוונו חז"ל באמרם "שכובש את יצרו" וכי יש יצר הרע אצל ריבונו של עולם?
על סוד הדברים עומד רבי נחמן מברסלב בהערה נפלאה בליקוטיו וכך כתב (ליקוטי מוהר"ן ע"ב): " וגם למעלה (כביכול) אצלו יתברך מצינו בחינת יצר הרע הנ"ל כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (בראשית רבה י"ב): בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, שזה בחינת יצר הרע כנ"ל, ואחר – כך כביכול שבר היצר הרע, ושתף מדת רחמים וכו'…שבחינת מדת הדין הוא בחינת היצר הרע". ע"פ ר' נחמן, מדת הדין היא לכאורה היצר הרע של הקב"ה. מדת הדין מייצגת את הרצון שהכל בעולם יהיה טוב ומתוקן, כאן ועכשיו. אכן לעתיד לבוא כאשר נגיע לעולם האמת המתוקן, יונהג העולם במידת הדין והלכה תיפסק כבית שמאי הנוקטים גם הם בשיטה זו. אמנם, אין העולם נמצא שם עדיין. היצר הרע של הצדיקים, הוא חוסר הסבלנות והסובלנות, הנובע מהרצון הנשגב של מדת הדין שהכל יתוקן באופן מיידי ועכשווי. הקב"ה לימדנו שעל מנת שיתקיים העולם הזה, יש לבלום את הרצון של מידת הדין ולהגביל לעיתים אף את הקדושה, ועל כן פוסקים אנו הלכה כבית הלל.
נדב ואביהוא מתו "בקרבתם לפני ה'". הם נכשלו בתהליך ההתקרבות, בגין יצר הרע של הצדיקים, וכך ממשיך ר' נחמן וכותב: "גם בענין ההתקרבות עצמו להשם יתברך, יש יצר הרע גדול. כלומר, שלפעמים רבוי ההתלהבות חוץ מהמדה הוא מהיצר הרע, כי זהו בחינת "פן יהרסו" וכמבאר גם במקום אחר. כי יש יצר הרע גדול, כשמתחיל להתקרב להשם יתברך. ועל – כן בשעת מתן תורה, הזהיר השם יתברך למשה (שמות י"ט): "רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות". כי ישראל היו אז במעלה גדולה, והצרכו להזהירם מהיצר הרע שיש בהתקרבות להשם יתברך". נדב ואביהוא הינם תמרור האזהרה לסכנות האורבות לנו דוקא בדרך למעלה. רגע לפני ההגעה לשיא של "קדושים תהיו", מזהירה אותנו התורה בהגבלת הקדושה: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש". יום הכיפורים הוא היום בו זוכים להגיע לשיא הקדושה, להיכנס לקודש הקודשים ולהנהיג העולם במידת הדין ליום אחד. אמנם תנאי ההגעה ליום הכיפורים הוא "ואל יבוא בכל עת אל הקודש".
הציווי של "ואל יבוא בכל עת אל הקודש", אינו חלילה ציווי של חיי פשרה ושל קדושה חלקית. ההיפך הוא הנכון, הקדושה המושלמת היא דווקא זו הבאה מתוך הסבלנות והסובלנות. אנו צועדים לקראת הקדושה האולטימטיבית, אך בד בבד עם שאיפתנו הקדושה והאצילית, עדיין אין אנו נמצאים שם. הבנה זו, רק היא שתאפשר לנו לשאוף לקדושה ללא פשרות מחד, ולהתמודד עם המציאות מלאת הסתירות והנפילות מאידך.
נדב ואביהוא, לא הבינו זאת ובדרך לקדושה איבדו את אחיזתם במציאות וקיפחו את חייהם. אהרן אביהם מתקן את דרכם בכך שלא בא בכל עת אל הקודש, ומנחיל לנו את דרך הקודש, אותה מחדד הלל הזקן: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". או אז נזכה כולנו כחברה וכעם להגשים את החלום האצילי של "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוקיכם".
