חידוש האמון הגדול הוא הבסיס העקרוני של ה"סליחות". חידוש האמון מתחיל קודם כל באמון העצמי. ככל שעוברות השנים – מאבד האדם את האמון שלו בעצמו, ביכולת ההתחדשות שלו, ביכולת לשנות את הבחירה החופשית שלו ואת דפוסי האמונה והיחסים שבין אדם לחבירו המצויים בו, ובשל כך עלולה תקופת הסליחות להיות לגביו מצוות אנשים מלומדה, שאינה חודרת אל ליבו ואינה משנה שינוי משמעותי בעולמו.
כל יום כיפורים בו מובטחות הבטחות אישיות רבות והפער ביניהן ובין מה שאירע במהלך השנה מערער את האמון הזה. לעומת זאת, כל מבט אופטימי על דברים שכן הצליחו, ועל צעדים קטנים שהתרחשו – מלמדים את האדם שזה אפשרי. ההליכה על הגשר הצר, שמצד אחד יש בו תוכחה עצמית המבקרת את הפער המתבטא במה שהיינו יכולים להיות מול מה שאנו מעוצבים למעשה, ומצד שני הוא מביט באמון עמוק על אפשרויות הפתיחה החדשה שיש בנו – הוא הגשר עליו פוסע האדם בבואו לסליחות.
שכן אמירת סליחות יונקת מהאמונה ש"נשמה שנתת בי טהורה היא"; שאנחנו בעצם חפצים בטוב ושואפים לו, אלא שההתססה הפנימית שבנו מסיטה אותנו ממנו; שכוח הבחירה החופשית של האדם הוא בעל עוצמות אדירות, וניתן לכוון את עצמנו לטוב; שבכלל יש בנו דברים שניתנים לשינוי, ושאין לראות את האופי של עצמנו כדבר קבוע שלא ניתן להשפעה; שעולם התשובה והתיקון אינו שייך רק לגיל הנעורים ולבחורי הישיבות או בנות המדרשות, אלא הוא מכוון לכל בני האדם "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך"; ובעיקר – אמונה גדולה בכך ששערי אדם פתוחים בפנינו ואנו מסוגלים להיכנס בהם. שערי שמיים מכוונים כנגד שערי בני אדם. ריבונו של עולם לימד אותנו בתורתו, בנבואתו ובמסורת חכמיו כי השערים לא ננעלים.
תורת ישראל מדברת בשפת התיקון, ואין ריבונו של עולם חפץ במות המת כי אם בשובו מדרכו – וחיה. דוד המלך, לדוגמה, הורה לנו כי אף שאדם ענק שבענקים נופל לתהומות מעשה בת שבע ומעשה אוריה – ניתן להקים עולה של תשובה ולהפוך למושא תפילותינו הנערץ "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח; פיוטי סליחות מלמדים כי דרכי סליחה התקבלו גם אם היו חלקיים בלבד, ואפילו תשובתו של קין הופכת להיות חלק מפיוט סליחות. זוהי הארת הפנים המיוחדת הקיימת בימי "דרשו ד' בהמצאו", ואנו יכולים לדבוק בהימצאות ריבונו של עולם לנו, ולהיות אנחנו לדודנו ודודנו לנו. כעולם האמון המופלא הזה חובר גם אל עולם האמון המתחדש בין אדם לחבירו – אז מתפרצת התשובה השלמה. שכן גם את האמון שלנו האחד בשני אנו משקמים, ואפילו פורשים בו כנפיים למרום, בימים המיוחדים האלה. אין הסליחות נאמרות כלפי שמיים בלבד; הן נאמרות גם כלפי אדם, ומחדשים את היכולת שלנו לבוא בשערי האחד מול השני.
בשעה שאנו נותנים אמון כי העומד מולנו חפץ בטוב ומתחרט על הפגיעה בנו; בשעה שאנו נותנים אמון ברצון שלנו עצמנו להיות דורשי טוב ומביטים בעין טובה על הבריות – אנו בונים מחדש את העולם בו אנו חיים. הוא ניתן לשינוי; הוא ניתן לעיצוב; הוא ניתן לאירוסין מחודשים עימו ולבריאה מחודשת של הקווים הטובים שבין אדם לחבירו. וכך חוברים האמון בעצמנו, האמון בחבירנו, האמון באלוקינו, האמון ביכולת התשובה ובקבלתה למנגינה מיוחדת – מנגינת ימי החסד המרחפים עלינו ופותחים לנו שערים חדשים.
התפרסם באתר ישיבת ההסדר "אורות שאול"
