Search

"משפט צדק"- פרשת שופטים

"… כשהתורה מצווה על מנוי דיינים, היא מלמדת אותנו שתפקידם "לשפוט צדק". עשיית צדק דווקא ולא פתרון בעיות חברתיות, שלצורך כך הפסיקה לא תהיה פסיקה של צדק…".


צילום עמיעד טאוב

א. "שותף לקב"ה במעשה בראשית"

פרשת השבוע פותחת בציווי למנות שופטים, שתפקידם לשפוט את העם משפט צדק [1]:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם:

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

חז"ל הפליגו בשבחו של הדיין הדן דין אמת לאמיתו [2]:

"ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב" וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כלו תורתו מתי נעשית?! אלא לומר לך: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. כתיב הכא: "ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב" וכתיב התם: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".

באיזה מובן שותף הדיין הדן דין אמת לאמיתו לקב"ה במעשה בראשית?

על פניו, פשר הדבר כך הוא:

הקב"ה ברא את העולם בששת ימי בראשית.

על מנת שבריאה זו תוכל להמשיך להתקיים נדרשים מספר תנאים:

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם:

"ישובן של בני אדם מתקיים" – (ר' עובדיה מברטנורא)

ללא מערכת משפט צדק, אין יישובו של עולם יכול להתקיים. ולכן הדיין המקיים את מערכת הצדק שותף לקב"ה במעשה בראשית, בכך שהוא מאפשר את קיום הבריאה.

זהו גם ההבדל בין שלושת הדברים המנויים בתחילת פרק א' באבות, לבין אלו המנויים בסופו.

בתחילת הפרק [3]:

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:

כך פירש רבנו יונה [4]:

בתחילת הפרק אומר על ג' דברים העולם עומד ואינם אלו שזוכר כאן אלא מתחלה אמר שבשביל ג' דברים נברא העולם ואלו הן התורה והעבודה וגמילות חסדים. תורה דכתיב ה' קנני ראשית דרכו אמרה תורה אני נבראתי לפני כל הנבראים ובעבורי נבראו כל הנבראים וכן בשביל העבודה שבחר הקב"ה בישראל מכל האומות ובחר בבית המקדש מבכל המקומות שיעבדוהו בו ובשבילו נברא העולם וכן גמילות חסדים שהיא מדת חסד שגורמת להיות לרצון לפני הש"י.

שמעון הצדיק עוסק בערכים שבשבילם ובעבורם נברא העולם.

ולכן הוא משתמש בביטוי: "העולם עומד". זוהי התשתית. על הערכים הללו עומד העולם.

וכאן אמר העולם קיים .פירוש: אחר שנברא, מתקיים על ידי אלו. שעל ידי הדיינין שדנין בין איש לחבירו העולם קיים. כי אלמלא הדין כל דאלים גבר.

וכן האמת כמו שאמרו (עי' שבת קד.) שקר אין לו רגלים אבל האמת הוא יסוד ומעמד גדול לכל הדברים

וכן השלום כמו שאמרו (אבות פ"ג) הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו ע"כ .

וזהו כוונת רבותינו ז"ל באמרם כל הדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כי הקב"ה ברא העולם להיות קיים והרשעים שגוזלין וחומסין מחריבין אותו במעשיהם וכמו שמצינו בדור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל דכתיב כי מלאה הארץ חמס וכתיב בתריה הנני משחיתם את הארץ נמצא שהדיין המשבר זרועות רמות הרשעים ולוקח מידם טרף ומחזירו לבעלים מקיים העולם וגורם להשלים רצון הבורא יתברך שמו שבראו להיות קיים והרי כאילו נעשה שותף להקב"ה בבריאה.

רבן גמליאל מונה את הדברים המאפשרים את המשך קיומו של העולם.

ולכן, לפי גרסתו, רבן גמליאל משתמש בביטוי: "העולם קיים".

כיון שאין מדובר כאן בערכים שבשבילם בעולם קיים. כי אם באמצעים המאפשרים את המשך קיומו.

לכן העוסק בפעולה זו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית.

בהמשך הדברים נרצה להביא פירוש נוסף בפירוש דברי חז"ל.

ב. "ושפטו את העם משפט צדק"

בפסוק הראשון, שהזכרנו לעיל, מצווה התורה לעשות צדק:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:

על פניו נראה הפירוש, כתביעה אל הדייניםלשפוט את הבאים לפניהם בצדק וביושר.

לא כך פירש רש"י:

ושפטו את העם וגו' מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק:

לפי רש"י, הציווי אינו מופנה אל הדיינים, כי אם אל ממני הדיינים.

עליהם לדאוג למנות דיינים צדיקים על מנת שאלו יפעלו בצדק.

מדוע הסביר רש"י כך את פירוש הפסוק?!

ענה על כך רבנו נסים בדרשותיו [5]:

דק. והוזקק לפרש כך, לפי שאם לא בא אלא לצוות השופטים שישפטו בצדק, כבר כתוב אחריו: לא תטה משפט, לכך פירש, שלא בא אלא לומר שהשופטים אשר נמנה יהיו ראויים לשפוט צדק, כלומר, שיהיו צדיקים ומומחין, וכך שנויה בספרי: משפט צדק, והלא כבר נאמר לא תטה משפט, שלא תאמר איש פלוני נאה, איש פלוני קרובי, כלומר ואושיבנו דיין, לפיכך הוצרך להזהיר שנעמיד דיין מומחה וצדיק. ובודאי, כי לשון ושפטו את העם מצד עצמו הוא מוכיח שאינו מצות עשה, אבל הוא לשון תואר וספור, אלא שבאותה הברייתא השנויה בספרי הכריחו עוד שהוא כן ממה שכתוב אחריו לא תטה משפט, זהו ענין הכתוב כפי מדרש רז"ל:

שני נימוקים מביא רבנו יונה:

האחד לשוני. "ושפטו את העם" הוא לשון "תואר וספור". אם היתה כאן מצוות עשה לדיינים לשפוט בצדק, צריך היה להיות כתוב בלשון ציווי: "שפטו צדק" או "ושפטת בצדק".

הנימוק השני: הלא הציווי לשפוט בצדק מופיע מיד בהמשך:

"לא תטה משפט… לא תכיר פנים…" אם כך מה פשר הציווי: "ושפטו…משפט צדק"?!

לכן הוצרך רש"י לפרש, שציווי זה לא נאמר לדיינים עצמם. אלא אחראים על מינוים.

רבנו יונה עצמו מסביר את הדבר אחרת.

לדעתו הדבר עוסק בשאלה מהי המטרה של עשיית דין צדק.

המטרה האחת היא הסדרת מערכת היחסים בין שני אדם:

ידוע הוא, כי המין האנושי צריך לשופם שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה כללו נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני, עד שאמר החכם: "שכת הלסטים הסכימו ביניהם היושר". וישראל צריכין זה כיתר האומות.

אולם אצל עם ישראל ישנה גם סיבה נוספת:

ומלבד זה צריכין אליהם עוד לסבה אחרת, והוא להעמיד חוקי התורה על תלם, ולהעניש חייבי מלקיות וחייבי מיתות בית דין העוברים על חוקי התורה, עם היות שאין באותה עבירה הפסד ישוב מדיני כלל.

המטרה השניה של מערכת המשפט היא להסדיר את קיום התורה ומצוותיה. גם אם אין באותה עבירה פגיעה בהסדרת היחסים שבין בני אדם.

ההבדל שבין שתי המטרות אינו רק במטרת המשפט כי אם גם בדרך להשגתו:

…ואין ספק כי בכל אחד מהצדדים יזדמנו שני ענינים, האחד יחייב להעניש איזה איש כפי משפט אמיתי, והשני, שאין ראוי להענישו כפי משפט צודק אמיתי, אבל יחוייב להענישו כפי תקון סדר מדיני וכפי צורך השעה.

קיום משפט התורה מצריך פסיקה "צודקת ואמיתית".

לעומת זאת הסדרת המערכת החברתית מצריכה לפסוק לפי "צורך השעה".

נביא דוגמה מחיי היום יום. אם העובר ברמזור אדום ראוי על פי הצדק המוחלט לעונש מסויים. הרי שפעמים בגלל מצב חברתי, כמו "מגיפה" של זלזול באיסור זה, העונש מוכפל. המניע לדבר זה הוא חברתי ואינו מייצג "משפט צדק". שהרי אין זה "הוגן" להטיל על הפרט עונש כבד יותר, רק בגלל שהעבריינים מרובים.

אולם אם אנו בודקים את השיקול חברתי, הדבר מוצדק.

לצורך כך בנתה התורה שתי מערכות:

השופטים האלה לאיזה דבר יתמנו ובמה כחם גדול. ואמר, שתכלית מנויים הוא כדי לשפוט את העם במשפט צדק אמיתי בעצמו, ואין יכלתם עובר ביותר מזה. ומפני שסידור המדיני לא ישלם בזה לבדו, השלים האל תיקונו, במצות המלך:

משפט התורה פועל על פי נהלים ומשפטים ברורים.

על מנת להעניש רוצח יש צורך בהתראה סמוך למעשה, בשני עדים וכו'.

אולם פעמים דרישות אלו, שתפקידם לוודא שהרוצח המומת אכן מומת בצדק, אינן פותרות מצב חברתי מסוים.

את הדבר הזה פותר משפט המלך שהוא רשאי לדון גם שלא על פי דיני הראיות המקובלים.

ולכן כשהתורה מצווה על מנוי דיינים, היא מלמדת אותנו שתפקידם "לשפוט צדק".

עשיית צדק דווקא ולא פתרון בעיות חברתיות, שלצורך כך הפסיקה לא תהיה פסיקה של צדק.

זהו גם הדמיון למעשה בראשית:

ועל זה הדרך מה שאמרו רז"ל בפ"ק דשבת כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת ביום, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כתיב הכא מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר.

והשותפות הזה רומז למה שאמרנו, שכמו במעשה בראשית נראה שפע אלוקי בתחתונים, שמאתו נתהוה כל מה שנתהוה, כן כל דיין שדן דין אמת לאמתו ממשיך השפע ההוא, ישלם מצד דינו לגמרי תקון מדיני או לא ישלם, שכמו שבמעשה הקרבנות עם היותם רחוקים לגמרי מן ההקש, היה נראה השפע האלהי, כן במשפטי התורה היה נמשך ושופע, גם כי יצטרך כפי הסדור המדיני תקון יותר אשר היה משלימו המלך.

כשם שבריאת העולם הורידה שפע אלוקי לעולם.

כך פעולת השיפוט תפקידה להוריד שפע אלוקי בעולם. ולא רק לפתור סכסוך חברתי.

ולכן הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף למעשה בראשית.

או אפשר נגדיר זאת אחרת קצת:

כשם שהקב"ה הוריד שפע אלוקי מלמעלה למטה. תפקידנו לדאוג כאן, מזה העולם, להמשך ירידת השפע האלוקי, על ידי בניית מערכת הצדק.

ג. "לא תטע לך אשרה"

אפשר שתפקיד זה המוטל עלינו הוא גם היסוד לציווי המופיע מיד בהמשך הפרשה:

לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ:

מה טעמו של איסור זה?!

יש מי שפירש מכיוון שזהו דרכם של עובדי עבודה זרה:

ואסר אותו בעבור שהוא מנהג עובדי עבודה זרה לטעת אילנות בפתחי בתי עבודה זרה שלהם. [6]

הרש"ר הירש נתן טעם מהותי:

אשרה היא אילן המסור להשגחתו המיוחדת של אל. והשגשוג המבורך ("אושר") של האילן הזה היה אות לנוכחותו הפעילה של אותו האל.

והרי זה מתאים למהות האלים האליליים שהיו בראש ובראשונה כוחות טבע, ושליטת הכוחות האה התגלתה בראש ובראשונה בהתפתחות ובתופעות של העולם הפיסי.

אולם הכרת האל של ישראל עומדת בניגוד גמור לתפיסה זו. לא רק העולם הפיסי אלא עולמו הרוחני – מוסרי של האדם הוא בתחום שלטון אלוקיו.

אסור לנטוע "אשרה" ואסור לו לנטוע כל עץ, אצל מזבח אלוקיו שהוא עושה לעצמו (אשר תעשה לך) עליו לבנות את מזבחותיו לעצמו כדי שהוא עצמו ישתעבד, יתקדש ויתרומם אל ה'.

האשרה היא עץ.

את העץ מצמיח הקב"ה. והוא מסמל את מעשי ידי הקב"ה. את השפע האלוקי היורד משמים ארצה.

המזבח דומם הוא ונבנה ע"י האדם.

תפקידנו אינו רק לעמוד ולהתפעל ממעשי שמים.

תפקידנו לרומם את עצמנו ומעשינו. ובזה להמשיך את השפע האלוקי מלמטה מזה העולם.

ד. "אני לדודי ודודי לי"

זהו עניינו של חודש אלול.

אנו רגילים לרמז שהובא על ידי הקדמונים לשם אלול: "אני לדודי ודודי לי".

ואנו רגילים להבינו כמבטא את הקשר שבינינו לריבונו של עולם, המתהדק בחודש אלול.

בעל ה"שפת אמת" [7] ראה ברמז זה משמעות, גם בסדר הפנימי שלו:

קודם – אני לדודי. ורק אחר כך: דודי לי:

והענין הוא כי בלוחות הראשונות היו בכח אתערותא דלעילא. (מכח התעוררות עליונה) אבל האחרונות היו בכח התקרבות בנ"י. ולכן נשאר קיים לעולם.

וגם הראשונות היו בקולי קולות ובאחרונות אמר הקב"ה אין לך יפה מן הצניעות. ופי' הענין כי בראשונות הי' הכוונה לתקן כל העולם והיו יכולין כל האומות להתקיים באמצעיות בנ"י. כמ"ש והייתם לי סגולה מכ"ה (מכל העמים). אך עמלק הרשע ימ"ש (ימ"ש) הוא גרם חטא העגל. כי אין הרשעים כדאי שיתקרבו. ולכן היו האחרונות בצינעה להיות מיוחד רק לבנ"י. וז"ש (וזה שאמר) אני לדודי בפרט.

הבדל מהותי יש בין הלוחות הראשונים, שנתנו במעמד הר סיני ביום מתן תורה.

לבין הלוחות השניים, שניתנו ביום הכיפורים, אחרי ארבעים הימים המתחילים בראש חודש אלול.

הלוחות הראשונים ניתנו באתערותא דלעילא. לא מכח עלייתם של ישראל והתעלותם. כי אם בירידה של השפע מלמעלה.

לעומתם האחרונים, ניתנו לאחר פנייה ובקשה של התקרבות מחודשת.

זוהי הסיבה שהאחרונים קיימים לעולם. שכן דבר שבא מלמטה, לאחר טרחה ומאמץ, מתקיים יותר.

שני הבדלים נוספים, הקשורים זה בזה, מונה ה"שפת אמת".

הלוחות הראשונים נתנו בקולי קולות: "קול שופר חזק מאד".

לעומתם, הלוחות השניים ניתנו בצנעה.

הסיבה לכך היא, שבלוחות הראשונים היתה כוונה לתקן את כל העולם. בין מי שראוי לכך, בין מי שאינו ראוי.

חטא העגל הוכיח שאין ראוי ליתן תורה למי שלא הכין עצמו.

לכן ניתנו הלוחות השניים בצנעה, לישראל בלבד. כל זאת לאחר שהכינו עצמם ונתעלו למדרגה ראויה.

ולכן הנוסחה של חודש אלול היא: "אני לדודי ודודי לי".

הדרך לבניית הקשר היא דווקא בסדר האמור: אם אנחנו מתקרבים אל הקב"ה. גם הדוד מראה לנו פנים ומקרב אותנו.

יהיה רצון שנזכה להתקרב אל דודנו. ואז נזכה שגם הוא יתקרב אלינו.

 

פורסם באתר "כיפה" 

דילוג לתוכן