בשולי פרשת "קברות התאווה" מופיע עניין שעל פניו נראה מוזר למדי וקשרו לפרשה לא מחוור דיו, הוא פרשת התנבאותם של אלדד ומידד. כך מתוארת השתלשלות העניינים:
"וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה' וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא, כד-כט).
אבקש להיצמד לפשט ולהימנע מהשלמת הפערים מתוך המדרשים. שני הבדלים בולטים ישנם בין התנבאות אלדד ומידד ליתר השבעים.
שבעים הזקנים התנבאו מכוחו ורוחו של משה רבנו -"וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים" לעומת: "וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ", "יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (ולא משה!) ההבדל השני הוא שבעוד שנבואת השבעים התרחשה מחוץ למחנה סמוך לאוהלו של משה -"ויצא משה….ולא יצאו האהלה", נבואת אלדד ומידד נחה עליהם בעודם בקרב המחנה- "וישארו שני אנשים במחנה…". מה מלמדים הבדלים אלו?
דומה שיש בהבדלים מהותיים אלו בכדי להעמיד את נבואת אלדד ומידד כאלטרנטיבה ברורה להאצלת רוח משה על שבעים הזקנים.
אלטרנטיבה זו שואבת את כוחה ישירות מה' ולא מרוחו של משה. אלדד ומידד מגלים את כוחו ויכולתו של היחיד להגיע לנבואה וחיבור ישיר אל ה', מבלי צורך בתיווך וכפיפות לנבואת משה. הם מבקשים להישאר בקרב המחנה ומסרבים להתנתק מהעם. דווקא ברגעים שהאספסוף השתלט על המחנה, ומשה רואה בעמו המון גס תאב בשר וכמעט מתייאש מהם: "לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי." (יד) דווקא אז מצליחים הם לגלות כשרון עצמי לרוח הנבואה החבוי בקרב העם. נבואתם מגלה כי העם הזה יש בו יותר ממה שנראה כלפי חוץ.
יהושע משרת משה הבין היטב את הפוטנציאל המסוכן שיש בנבואתם, למול הנהגת רבו משה וממהר לדרוש את כליאתם של אותם פורצי הגדר. יהושע מזהה את היסודות אנרכיסטיים שיש בדרכם של אלדד ומידד ומבקש למשטר אותם שלא חלילה, יסחפו אחריהם אחרים.
אולם משה לא נבהל, להיפך, דומה שהוא שמח על הגילוי הזה, על החוצפה הקדושה שהייתה באלדד ומידד: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" משה אף מודה בטענתם השנייה שיש לבסס את המנהיגות הרוחנית בתוך העם ולא מחוצה לו בכך ש- "וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה, אֶל-הַמַּחֲנֶה הוּא, וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל." משה מאשר כי יש לעודד הקשבה פנימית של האדם ולא רק הקשבה חיצונית לסמכות ומסורת. כי יש להאמין בישרות הטבעית שיש בתוך העם הגם שלעיתים הוא סוטה וטועה בדרכו.
דומני שאלדד ומידד הם האבות לעקרון הלכתי חשוב אותו מצינו בספרות ההלכה. כאשר לא הלל ולא שאר חכמי ישראל ידעו מה לעשות בטלטול סכיני שחיטת פסח בשבת, מציע הלל את הפיתרון: "הנח להן לישראל. אם אין נביאים הן, בני נביאים הן" (פסחים סו ע"א) העם עצמו ימצא את הפתרון הנסתר מעיני המנהיגים. ובכך ניסח עקרון הלכתי חשוב עליו אומר הירושלמי: "אמר רבי אבין בשם רבי יהושע בן לוי: לא סוף דבר הלכה זו, אלא כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג, ונהוג." או בנוסח הבבלי "פוק חזי מאי עמא דבר" [=צא וראה מה העם נוהג]. יש להאמין בכוחו הבריא של העם ("באהבת ה' את עמו ישראל, יסיר מכשול מדרכיהם"), יש להאמין בחכמתו ("חכמת ההמונים"), יש לתת משקל להכרעת הציבור ("אין גוזרים גזרה על הציבור אם אין רוב הציבור יכול לעמוד בה").
עקרון זה אותו לימדו אלדד ומידד מהווה גם עקרון הגותי חשוב – הקשבה פנימית ואמונה בישרות הטבעית של אדם מישראל. ממשיך דרכם היה הרב קוק בדורנו, שלא פסק מלדבר על החשיבות העצומה שיש לאותה הקשבה פנימית ואמונה בישרות הטבעית. ונסיים בשורות קצרות ממשנה גדולה ורחבה:
"האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה." (אורות התורה יא) וכן "… ואין העולם משתלם כי אם במעמד של שלילת ההשפעה הזרה. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם…[ערפלי טוהר, עמ' סא]
