בימי עופרת יצוקה חיבר אריאל הורביץ את השיר "רקפות בין הסלעים". אני זוכרת את עצמי נוסעת בכביש ומאזינה לשיר בהשמעת הבכורה שלו. עוצרת את האוטו בצד כי העיניים נשטפו בדמעות ומלמלת את מילות השיר כאילו כבר הכרתי אותו- בדיוק כמו שהיה קורה לי כשהייתי שומעת שירים של אמו, נעמי שמר. ומאז אנו חווים אירועים- עופרת יצוקה, עמוד ענן, ובין לבין אירועים קשים וכואבים עד מאד, ועכשיו "צוק איתן".
"וכשהיא לפתע צריכה
שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה
לא תאמין איך הם מופיעים
כמו רקפות בין הסלעים"
אלא שהפעם אני מרגישה משהו אחר- הם לא באים בבודדות, הרקפות העדינות- הם זרים ענקיים המופיעים בראש חוצות והם מודיעים – אנחנו עם אחד.
הם אורזים חבילות לחיילינו בכל פינה וקרן רחוב- כל בית משותף, מועדון כושר, עיריות וארגונים שונים- אין אחד שלא עסוק באריזת חבילות לחיילים- רק "לפנק, לפנק, לפנק"- אבל מכל הלב, הורדנו מזמן את אבק הציניות שדבק בכולנו בשנים האחרונות נוכח פניהם של ילדינו, אחינו, חברינו הנמצאים שם במלחמה הכל – כך צודקת.
הם שוטפים את בתי החולים- ביקרתי שם השבוע עם אחותי ועם אלפים נוספים שבאים להגיד למשפחות ולפצועים- אנחנו איתכם, אנחנו אוהבים אתכם, אנחנו מצדיעים לכם! הם שוטפים את המסדרונות והחדרים והם בכלל לא מכירים אותם. הם פשוט באו להגיד תודה! נציגי עמותות ונציגי בנקים ומשפחות עם ילדים קטנים ותנועות הנוער- הם באים עם חבילות של פינוקים ומכתב עם כתב יד של ילד " לחייל הגיבור שלי" וציור של פרח ולב. והמשפחות של הפצועים עומדות נרגשות עם דמעה בעין וחיבוק ענק – הן לא יודעות איך להכיל- מה עושים עם כל כך הרבה אהבה? שואלת אותי אמא של חייל פצוע.
הם מגיעים להלוויות של "חייל בודד"- תואר שהמלחמה הזו העלתה יותר מתמיד לקידמת הבמה של התרבות הישראלית. מיהו אותו חייל בודד שלהלווייתו מגיעים עשרות אלפי אנשים? כשפיקוד העורף ביקש לא להתקהל בלוויה של חייל בודד הנקבר באשקלון בגלל הסכנה, הקשבנו להם ולכן הגיעו "רק" 7000 מלווים. הם משלימים מניין בשבעה של חייל בודד ומגיעים מאות על גבי מאות לנחם, להחזיק את היד של אמא להישיר מבט ולהגיד "אנחנו יודעים שהכאב הוא עצום ורב, אבל אתם לא לבד- אנחנו איתכם"
הם פותחים את הבית לחיילים- למקלחות של רגע בזמן הפוגה, לארוחה חמה. הם מבשלים "שבת" ל 30 איש ומכינים באופן קבוע סנדוויצי'ים מפנקים למאות אנשים מכוחות הביטחון שנמצאים באזור.
הם יפתחו את הבית לארח גם את המשפחה העייפה מאזעקות ומקירות של ממ"ד,העייפה ממקלחות מהירות כדי לא "להיתקע" עם השמפו, העייפה מריצה של 15-45 שניות למרחב המוגן והרוצה כמה ימים של רוגע במציאות המטורפת של המדינה הקטנה והיקרה שלנו.
הם ייסעו לדרום ויעזרו בחממות, במפעלים, יעבדו ויושיטו יד לאנשים שמעולם לא פגשו אבל בסוף היום לא יעזבו בלי חיבוק והבטחה- ניפגש ב6- אחרי המלחמה…. הם יסתובבו בין המקלטים ויחלקו משחקי קופסא. יקימו קייטנות אלטרנטיביות במקומות שונים קצת יותר רחוקים מקו האש. הם יתקשרו למסעדות ויזמינו שולחן, הם גם יבקשו לחייב את כרטיס האשראי על הארוחה עכשיו! אבל הם יגיעו רק אחרי המלחמה- בינתיים שפרנסת אנשי הדרום לא תיפגע כל כך.
הם יקימו שוק דרום 1-2-3 (בתקווה שלא נצטרך יותר) וידאגו לבעלי העסקים וישטפו את היריד ויקנו- לא תמיד כי צריך אלא כי הם רוצים לעטוף באהבה, להראות שלמרות ש"אצלינו הכל כרגיל", אנחנו איתכם- המילים נשמעות פשוטות ובאנאליות, אבל כבר אמרתי שהציניות נשטפה לפני כחודש וחצי וגם אם היא תחזור, בואו נזכור לנער אותה מעלינו בלי בושה.
וההם- הרקפות שבין הסלעים זה בעצם אנחנו, העם שלנו, שבמילות השיר הכל כך מדויקות לא חוסך אריאל הורביץ את הביקורת, וכשיגיע "6 אחרי המלחמה" נחזור להתמודד עם כל השאר- אבל בואו נזכור את הרגעים הללו, את הערבות הזו, את ה DNA המיוחד של העם שלנו שבא לידי ביטוי בימים הקשים הללו וננצור אותם- כי אלו הם באמת הפנים האמיתיות של עם ישראל גם אם בימי השגרה הם מוסתרים.
רקפות בין הסלעים/ מילים ולחן: אריאל הורוביץ
בין הצפירות בכביש לרחובות המלוכלכים
בין משפחות הפשע לטלוויזיה השטחית
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים
בין הישנים ברחוב לדקירות במועדון
בין מה שבדרך כלל קוראים בעיתון
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים
וכשהיא לפתע צריכה
שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה
לא תאמין איך הם מופיעים
כמו רקפות בין הסלעים
בין הדגלים הכתומים לחולצה הכחולה
בין שוק הפשפשים לקריית הממשלה
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים
וכשהיא לפתע צריכה…
בין מגדלי הפאר למרכז הקליטה
בין פועלים זרים לשדות החיטה
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים
וכשהיא לפתע צריכה
שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה
לא תאמין איך הם מופיעים
כמו רקפות בין הסלעים
(שירונט)
