Search
(צילום: אביטל מלץ)

יום העליה!

(צילום: אביטל מלץ)

היום לפני חמישים ושתיים שנה עשיתי את צעדי הראשונים על אדמת ארץ ישראל. האמת, אפילו לא צעד אחד. אימי ירדה מהמטוס כשאני, עולל בן חצי שנה, חבוק בזרועותיה ואחי, בן 4, צמוד לשולי שמלתה. למרגלות המטוס חיכה לנו אבי שהגיע לארץ מספר שבועות קודם לכן להכין את בואנו.

לפני חמישים ושתיים שנה 'עשיתי' עליה מארצות הברית!

אבי גדל בבית שכולו "ישראל". לפני שהורי נישאו היה רק תנאי אחד שאבי התנה – עושים עליה. הם לא חיכו ש"הילד יגמור את הקולג'" כמאמר הגשש, ובשנת 1964 – הרבה לפני שמלחמת ששת הימים הפכה את העלייה למשהו שמתקבל על הדעת של היהודי אמריקאי הממוצע – הורי נפרדו בדמעות מהמשפחה ומהחברים שחלקם חשבו שהם יצאו מדעתם אבל רובם המכריע עלה ארצה בעקבותיהם ברבות השנים.

מדי שנה בתאריך הזה עולה בראשי השיר שכתב אהוד מנור ושר חנן יובל, שיר שכאילו נכתב על המשפחה שלי (רק במקום 'כרמל' ו "נחל" – שרון ופרדסים):

 

אבא שר אני לך,
על שיום אחד
קמת ותלך.
אמא זה השיר הוא לך,
על ימי לכתך
אחרי אבי לכאן.
שמש בא אל החלון,
ענף ירוק מלילה נעור,
וילד שפקח עיניו לתכלת
כאן בארץ אל,
בצל כרמל,
ליד הנחל.

 

דילוג לתוכן