ביטויי הלשון הייחודיים בהם משתמש משה רבנו בספר דברים מגיעים לשיא בפרשת ראה: "לא תוכל ל…", "ועשית הישר והטוב". האם הוראה פשוטה של "לא תגנוב" הופכת ל "לא תוכל לגנוב"? ומה זה בכלל "ועשית הישר והטוב"??
בספר דברים אנו מוצאים ביטויי לשון ייחודיים שלא קיימים בשום מקום אחר בתנ"ך. אחד מהם הוא הפסוק "לא תוּכל לאכֹל בשעריך מעשר דגנך" – מה זה "לא תוכל"?? אם התורה רוצה להגיד שאסור לנו לאכול מעשר שלא בירושלים שתאמר "לא תאכל" מדוע השימוש בביטוי פתלתל "לא תוכל לאכול"??
הביטוי הזה חוזר גם בנושאים אחרים "לא תוכל לזבוח את הפסח", "לא תוכל לתת עליך" מלך נוכרי, אב "לא יוכל לבכר" בן אהובה על השנואה והכי מפורסם במצוות השבת אבידה "לא תוכל להתעלם".
מדוע השימוש החוזר ונשנה ב"לא תוכל" – מדובר באיסור אז שיאסרו. האם בעשרת הדיברות נאמר "לא תוכל לגנוב" או "לא תגנוב" "לא תוכל לרצוח" או "לא תרצח"??
ביטוי נוסף שכמעט ולא קיים בשום מקום בתנ"ך למעט בספר דברים הוא: "ועשית הישר והטוב". לאורך כל ספר דברים, בהקשרים שונים, חוזר הביטוי הזה – "ועשית הישר והטוב" ושוב נשאלת השאלה – הרי התורה מכוונת את חיינו לפי מצוות עשה ומצוות לא תעשה. מדוע הביטוי הכוללני "ועשית הישר והטוב" מדוע לא לפרוט לפרוטות בצורה ספציפית כפי שעשתה התורה ב 613 המצוות? ובכלל מה זה "לעשות ישר וטוב"? הרי מדובר במשהו שהוא סובייקטיבי לחלוטין – הכול בעיניי המתבונן. מה שישר בחברה אחת עקום בחברה אחרת ומה שטוב במצב מסוים אינו טוב במצב אחר.
ספר דברים הינו נאומו של משה לעם ישראל בו משה מסכם את כל אשר אירע, מפרט את עשרת הדיברות, את מצוות ה "תעשה" ומצוות ה"לא תעשה". אבל משה גם מבקש להכין את העם למצב שבו אין תשובה מוגדרת לאיך להתנהג. אין מצווה או איסור שלפיו צריך לפעול. במקרה זה, משה מניח לפנינו קוד. משה אומר לבני ישראל – לכל אחד מכם יש מצפן פנימי, לכל אחד מכם יש את היכולת לבחון את הדברים ולהחליט – אבל יש להשתמש בקוד הנכון, יש להשתמש ב– "ועשית הישר והטוב". כשאתה נמצא בסיטואציה שהתורה לא הגדירה כיצד להתנהג – תעשה את הדבר הנכון, את הדבר הישר, הדבר הטוב.
אבל אני חושב שמשה מתייחס למשהו שמעבר לקוד התנהגות בלבד. לדעתי משה רומז לבני ישראל שחוקים ומצוות לא מספיקים. משה חוזה אפשרות שבעתיד ייווצר מצב שבו החוק והמצווה גורמים לעיוות, לעקמומיות. משה חושש מחברה שפועלת במסגרת ההלכה אבל בנוסח של "נבל ברשות התורה". מסיבה זו משה משתמש בביטוי שונה מאיסור והיתר. מסיבה זו ספר דברים שזור בביטויים כגון "ועשית הישר והטוב". משה אומר – אם החוק או המצווה יוצרת מציאות עקומה – ישר אותה. במסגרת ההלכה – אבל חייב להיות "ועשית הישר והטוב".
בפרשתנו מוזכרת מצוות שמיטת חובות. הלל הזקן קלט ששמירה על לשון המצווה גורמת לעבירה על רוח המצווה. מתוך ראיה של "ועשית הישר והטוב" תיקן הלל את תקנת הפרוזבול. שינה את ההלכה משום שלא הצמדות ללשון ההלכה הוא העיקר כי אם רוח ההלכה, הכוונה שיצרה את ההלכה. ובהשלכה לימינו כמה חסר ה"ועשית הישר והטוב" בוויכוח האקטואלי בנושא שנת שמיטה…
הלל הזקן לקח את "ועשית הישר והטוב" צעד אחד קדימה. הלל טבע את המשפט בפרקי אבות "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" משפט שכל כולו נובע מ"ועשית הישר והטוב". להפוך להיות איש זה מאבק לא פשוט. זה לראות את העולם בראיה רחבה יותר ולא מתוך הפריזמה האישית שלך, זה להבין את הצרכים של אחרים, אולי גם את החולשות שלהם, זה לתקן את עצמך בכל יום ויום.
זו האמת הפנימית שמשה מדבר עליה. משה אומר שברגע שאכן תפעל לפי "ועשית הישר והטוב" אזי תגיע לדרגה אפילו יותר גבוהה – דרגה של "לא תוכל". זה פשוט לא יהיה ב DNA שלך. לא תוכל להתעלם מאבידת אחיך, לא תוכל לבכר בן אהובה, לא תוכל לאבד סממני ריבונות ולא תוכל לאבד את הקשר שלך לארץ.
החברה הדתית שאנו חיים בה כיום מחולקת לכאורה לקטגוריות של צדיקים יותר וצדיקים פחות, אנחנו כל הזמן מחלקים ציונים אחד לשני – "דתי לייט", חרדי, חרדלי, מודרן אורטודקס ועוד. הגיע הזמן שנפסיק לקטלג אחד את השני לפי הבגדים שלו או מידת ההחמרות שלו. במילים אחרות עלינו לנקוט בביטוי המשובש – "אל תסתכל בזקנקן…"! עלינו לבחון את עצמנו ואת האחרים לפי מידת ה"ועשית הישר והטוב" שלהם, לפי מידת ה"לא תוכל". או כפי שכתב הנצי"ב מוולוזין בעל "העמק דבר" בהקדמה שלו לספר בראשית. הנציב אומר שספר בראשית נקרא "ספר הישר" בשל הליכות העולם הישרות של אבותינו. הוא משווה את אברהם יצחק ויעקב לדור חורבן בית שני עליהם הוא אומר :
"שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.
ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ.
וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' … היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום…"
