אני אשכנזייה ויודעת לסלסל בהנאה גדולה שירים של שרית חדד ושל מרגול ושל אביהו מדינה. אני דתייה ומעולם לא שמתי ערלה של תינוק על הראש. אני מעריכה את עצמי כאשת תרבות – אמנם עם תנאי סף מינימליים, שאינם מגיעים, כמובן, לרמת מבקר קולנוע – ובכל זאת מסויגת מאוד ורוגזת ועצובה בגלל התנהלותם ודיבורם ופרסומיהם של "ענקי תרבות ורוח", דוגמת גידי אורשר, יאיר גרבוז ואריה רוטנברג מצד אחד, או שלמה בניזרי ונסים זאב והרבנים אמנון יצחק ושלום כהן מן הצד האחר. זה יכול להיות אחרת.
מדי פעם נחלץ השד העדתי מהבקבוק, משוטט חופשי בשדרה המרכזית – על פי רוב, במרחבי הרשת החברתית – ומנסה לסכסך בין אזרחים תמימים וברי לבב. והוא מצליח, וחבל. כמו גאות ושפל, כמו הפריחה באביב והנחליאלי שחוזר אלינו בסתיו וכמו הניסיונות העקרים של נבחרת ישראל בכדורגל להגיע למונדיאל – גם פה יש מחזוריות, אבל זאת מעיקה ותפלה ומזיקה. ואחרי שהוא מגיח מן הסמטה ועושה בעיקר רעש והרבה צלצולים, השדון נבהל מעצמו וחוזר לבקבוק.
יש לנו מספיק מתחים במדינה, ואין ממש צורך ועניין להוסיף עליהם מופת של איוולת. אני בעד דיבור, אבל נגד גסות רוח. בעד דיאלוג של כבוד, במקום בוז ושלילה ופסילה הדדית. מותר לשים כל נושא על השולחן, ולדון ולהתווכח, אבל זה ממש חסר טעם ללעוג ולהשפיל בכינויי גנאי כל מי שאינו חושב כמוך או מאמין במה שהאחר לא. לכאורה, הכי יפה, הכי נכון והכי טוב להתעלם ולומר שמעולם לא הבחנו בשד עדתי; לא כשהיה כלוא בבקבוק ולא כששוטט בחוצות העיר. לא ראינו בגד שחור ולא אוזניים ארוכות ולא זנב קצר. פשוט לא היה ואיננו.
החברה בישראל מורכבת אמנם מקבוצות אתניות ותרבותיות שונות. לכל אחת מהן יש מערכת של אמונות בסיסיות, מיתוסים ייחודיים ואתוס אופייני. לטעמי, דווקא הגיוון התרבותי הזה – מזרחי ואשכנזי, אתיופי ורוסי – הוא המעניק לנו טעמים טובים וצבעים יפים ועושר חברתי, וזה רק עושה כיף. בונה ומפרה ומעצב זהות ותרבות של שיח.
אבל גם הניסיון לטאטא ולהסתיר, להדחיק ולהרחיק, הוא מגוחך ועגום. הוא מתאים אולי לפוליטיקאים, שאצלם התקינות הפוליטית המדומה היא פיסגת השאיפות וההישגים, מדרגה עליונה. אפשר ורצוי לדבר על זה. אפשר וכדאי להעלות הצעות ופתרונות, אם בכלל צריך כאלה.
לעניות דעתי, רוב הציבור לא מרגיש בעיה ולא מחסור ולא כאב, וגם לא בעירה פנימית ונחיצות לחטט בפצעים ישנים. אבל אם בכל זאת יש כאלה שחיים ומתהלכים בקרבנו עם רגשות קיפוח או התבדלות, יללנות או התנשאות, מוטב שיטפלו בנושא בידיים נקיות ובשפה תרבותית.
שימרו נפשכם, הזהיר המשורר נתן אלתרמן בשירו הידוע. שימרו נפשכם מאבן קלע, מסכין, מציפורניים. שימרו נפשכם מן השורף, מן החותך, מן הממית כמי באר ואש כיריים. בסך הכל, זה ערב קיץ טוב, ידוע וישן, שבא לחסד, לא למורא.
