אמא תביאי בבקשה מחב"ד בדלהי את ספר התורה?
לא ידעתי!
שלוש שעות לאחר הנחיתה מישראל בומבי לדלהי, קבלתי טלפון מאיל בני, שכידוע לכם נמצא בלה שבצפון הודו.
הבקשה הזויה אני אחרי שעות טיסה רבות מהארץ מותשת ,לא יודעת מי נגד מי, ואיל מתקשר ומבקש ספר תורה. בשעה 4.00 בבוקר יום שישי אנו אמורים לטוס לאיל. חשבתי שהגיוני לסרב לבקשתו אך ההשגחה סברה אחרת. יום שישי בשדה התעופה המזוודות עוברות ובשיקוף עם התיק מעל גבי, מעכבים אותי. הטענה: יש סכין.
עברתי בידוק של אל על עברתי בידוק מבומבי לדלהי איך ייתכן שיש סכין.
האמת הכינו אותי שבהודו "קחי את הזמן. הם שנטי שנטי" שמעתי אך עדיין לא הפנמתי. אני ממתינה בנימוס לפתיחת התיק והם מתעכבים ומעכבים. כל כך מתעכבים שארבעת חברותי עולות לטיסה ואני ובעלי מפסידים את הטיסה. אנו מוצאים את עצמנו יום שישי בשדה התעופה בדלהי הענקית, ללא מזוודות, ללא מקום ללון ומחכים. 5 שעות חולפות ואנו מחכים לאישור על המזוודות החסרות לכרטיס טיסה ליום ראשון.
למזלי עוד מהארץ הצטיידתי עם כל הכתובות של בתי חב"ד בערים שתכננו לטייל. רצים לחב"ד, פורטים כסף וסוגרים מלון. בחב"ד הרב שומע שהפסדנו טיסה ללה. והוא אומר לנו: "בחור בשם איל כהן היה אמור לקחת ספר תורה והוא לא הגיע".
באותו רגע נפל ה"אסימון" זה התפקיד והשליחות שלנו. לא באנו מרצון ההשגחה דאגה שנפסיד את הטיסה כדי לזכות את הציבור הרב שהגיע כל שבת לבית ליבא. ( הבית הישראלי לחברה ולתרבות ישראלית(
במוצ"ש אנחנו עם ספר התורה בריקשה מלווים עם בחור מירושלים (תנו כבוד לתורה) מגיעים למלון. מרוב התרגשות בחרנו לא לישון כלל. בשעה 2.00 יצאנו ללה.
התברר לנו כי הנכדים בכו כל השבת כי סבא וסבתא לא הגיעו. אין לכם מושג איך ההודים כיבדו את ספר התורה. לא בדקו לא שקלו ואפשרו לבעלי לקחת אותו בזרועותיו.
הסיום מרגש לא פחות, בזכות בפר התורה היה צורך להכין מעין פרוכת / מחיצה מישהי ציירה וכל אחד מהישראלים והישראליות עסק ברקמת המחיצה. מכיתה ו' לא רקמתי והנה גם אני מוצאת את עצמי תורמת את חלקי ומשתתפת ברקמה. הפסדנו את הטיסה כי היה לנו ייעוד ושליחות . ספר תורה גם בצפון הודו.
בעיני מדהים..
